גזענות

תפילה זכה לנשים - חובר על ידי הרב אמנון בזק

YNET יהדות

כמובן, מביאים את התפילה.

שהיא אכן נחוצה, וכל שנה הייתי מסמיקה ומתלבטת מה להשמיט ומה להוסיף.

אך מדוע שימוש בגוף רבים זכר ולא בלשון נקבה?

תאמרו שאני קטנונית, שהפמיניזם שלי כבר אינו נחוץ.

לי זה צורם, וכמובן, שימו לב לטוקבקים.

כי ככה זה בחיים

טיסת לילה בין מוסקבה לסמרה אוקטובר 2001)

אני יושבת במרכז המטוס, שעה לאחר ההמראה, בטור האמצעי. מצד ימין במקביל אלי מרחק ארבעה מושבים יושב גבר. מעט כהה עור, עיניו מלוכסנות אני חושבת שהוא מוסלמי. הוא , כמוני, מסרב לכריך החזיר ומוציא תפוח מהתיק, כמוני. שנינו מחייכים. הוא שואל אותי מניין אני. אני עונה ישראל. הוא משתומם. הוא שואל אותי מה אני עושה ברוסיה. אני מסבירה שאני עובדת עם הקהילה היהודית. הוא שואל אם יש לי אבא. הוא שואל אם יש לי בעל. לא. לא. הוא תמה. מה עושה בחורה לבד בעולם טסה בטיסות פנימיות ברוסיה כאשר אין לה גבר שייגן עלי. עיניו שואלות אותי. פיו אינו מוציא מילה. הוא רק מהנהן. אני עייפה מלענות על השאלה שלא נשאלה. אני מסתדרת מצוין בעולם. חוצה אוקיינוסים וגבולות. אני דודה מצוינת ובשלנית לא רעה. אני אורזת מזוודות ביעילות. אני לא חצי. אני אדם שלם. אני עושה כל זה כי זה חלק מהחיים. כי אני לא מחכה לחיים שיתחילו אחרי שאתחתן. אני חיה עכשיו. ככה זה בחיים.
השאלה אותה ביטא אותו גבר באותה טיסת לילה אינה מיוחדת לו. כל שנה בחגים שאלה זו מחריפה סביבי. מה עושה בחורה לבד בעולם בלי גבר שייגן עליה, שיהיה החצי שלה? ואיך היא נכנסת לתוך השנה החדשה בנפרד ממשפחתה? מה זאת אומרת את לא באה הביתה לראש השנה? איפה תהיי? איפה תתפללי? איך אפשר לבד?

אני לא לבד. אני אתפלל בבית כנסת בו אני מוכרת כמי שאני, ולא מתויגת בשל מה שאינני. אני אהיה בקרב חברות, חברים רווקים ומשפחות. אני אארח סעודה או שתיים, ואתארח בוודאי. כמו בשנה שעברה. אני אפתח את השנה בעיר בה אני חיה, בה יתרחשו בע"ה הרגעים היפים שאליהם אני מקווה, בה יתרחשו, לצערי, רגעי אכזבה וצער, כי ככה זה בחיים. ומה הטעם בנסיעה לעיר שאיני חפצה בי לחגוג חג שמחדד את בדידותי? מדוע קשה לקבל את חיי כרווקה כחיים מלאים, עשירים מבחינה קהילתית, או רוחנית, או כלכלית?

ואצלכם בבית הכנסת בוודאי יהיו רווקים ורווקות אחרים בגילאי 30+, נבוכים מעט, או בטוחים יותר מדי, מתעלמים או סופגים את המבטים. לחיצת היד של "שנשמע בשורות טובות השנה" תהיה חזקה מתמיד ותכאיב, ולא ליד בלבד. ויהיו רגעי הנאה, מהאחיינים, מקרובי המשפחה שיחה טובה עם אמא או עם אחות. כי ככה זה בחגים.

אני רוצה להתפלל בבית כנסת בו בעלי התפקידים אינם רק נשואים. בו יש גבאית רווקה, בו יש חברי הנהלה רווקים, מקום שקשוב למעברים העדינים בחיים. שרואה את הקהילה כמכלול של יחידים, הכולל בתוכו רווקים ורווקות ומאפשרת להם לקבל מקום שווה, ככל חבר אחר. כי כולנו שווים. ככה זה בחיים.


שנה טובה

פורסם באתר קולך

שיעור תשרי בראות

השיעור היה משמעותי עבורי, וגיליתי עד כמה חזקה חויית הלמידה המשותפת במכון.

בין השיעור המצוין של מייקל וויגר על הפיוט "ונתנה תקף" ולפני החוק, למהלך שהובילה שרית אידל על התפתחות ראש השנה והשינוים בדימוים של אלוהים, עלו בי מחשבות שאנן בשלות מספיק כדי להעלותן על הכתב, אך הן ילווני במהלך החג.


והנה נתנה תקף" בהלחנת יאיר רוזנבלום. הכותרת מטעה שהרי ונתנה תקף אינו פיוט המושר רק ביום כיפור, אלא גם בראש השנה.

והגירסא של לאונרד כהן

והמילים שלו:
And who by fire, who by water,
Who in the sunshine, who in the night time,
Who by high ordeal, who by common trial,
Who in your merry merry month of may,
Who by very slow decay,
And who shall I say is calling?

And who in her lonely slip, who by barbiturate,
Who in these realms of love, who by something blunt,
And who by avalanche, who by powder,
Who for his greed, who for his hunger,
And who shall I say is calling?

And who by brave assent, who by accident,
Who in solitude, who in this mirror,
Who by his ladys command, who by his own hand,
Who in mortal chains, who in power,
And who shall I say is calling?


ולקינוח ברברה סטרייסנד ואבינו מלכנו .

תפילה לשלום גלעד שליט חוברה על ידי ד"ר יעל לוין מתוך אתר קולך

תְּפִלָּה לְגִלְעָד שַׁלִּיט לאומרה בבתי הכנסת בראש השנה

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אֵל מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים, פְּקֹד נָא לְטוֹבָה בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה אֶת גִּלְעָד בֶּן אֲבִיבָה וְנוֹעַם שַׁלִּיט, אֲשֶׁר הָלַךְ שְׁבִי לִפְנֵי צָר.

מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמָן, זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים. זָכְרֵהוּ לְחָיַיִם, מֶלֶךְ חֵפֶץ בַּחַיִּים, וּפְדֵהוּ וְהוֹצִיאוֹ מְהֵרָה מִמַּסְגֵּר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא ישְׁבֵי חֹשֶׁךְ".

אָנָּא מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם, הַחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר, וִיקֻיַּם בּוֹ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ", וּמִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים".

חֲמוֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ, וְהַט אֶל גִּלְעָד בֶּן אֲבִיבָה וְנוֹעַם שַׁלִּיט חֶסֶד בְּיוֹם הַדִּין הַזֶּה. זָכְרֵהוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵהוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, בִּזְכוּת יוֹסֵף שֶׁיָּצָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִבֵּית הָאֲסוּרִים וּבִזְכוּת שָׂרָה, רָחֵל וְחַנָּה שֶׁנִּפְקְדוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּבַעֲבוּר שֶׁכָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה מִתְפַּלֵּל עָלָיו שֶׁיָּשׁוּב מְהֵרָה בְּשָׁלוֹם. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.

מראי מקומות למקורות התפילה

אֵל מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים - הביטוי "מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים וּמִתְפַּיֵּס בְּתַחֲנוּנִים" מופיע בסדר סליחות וכן גם בסדר תחנון. אֲשֶׁר הָלַךְ שְׁבִי לִפְנֵי צָר - על משקל הנאמר באיכה א, ה: "עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר". מִי כָמוֹךָ... לְחַיִּים בְּרַחֲמִים - קטע ההוספה בעשרת ימי תשובה לברכת גבורות בתפילת העמידה בנוסח ספרד ובנוסח עדות המזרח. בנוסח אשכנז הגרסה היא: "מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים...". זָכְרֵהוּ...בַּחַיִּים - על משקל חלקה הראשון של ההוספה לברכת אבות בעשרת ימי תשובה: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים". לְהוֹצִיא...חֹשֶׁךְ - ישעיה מב, ז. אָנָּא מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם - מתוך סדר תחנון לפי נוסח אשכנז ונוסח ספרד. נוסח עדות המזרח הוא: "אָנָּא מֶלֶךְ רַחוּם וְחַנּוּן". הַחוֹתֵךְ...חַי - מתוך הפיוט "הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט" ("וְכֹל מַאֲמִינִים") הנאמר במוסף של ראש השנה ובמוסף של יום הכיפורים. תָּבוֹא...אָסִיר - תהלים עט, יא. וראו באורח דומה שם קב, כא: "לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר". לִקְרֹא...קוֹחַ - ישעיה סא, א. ה' מַתִּיר אֲסוּרִים - תהלים קמו, ז. חֲמוֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ - מתוך תפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים ותפילת נעילה. משמעות המילה "מַעֲשֶׂיךָ" היא ברואיך.

באורח דומה, בפיוט "לְאֵ-ל עוֹרֵךְ דִּין" הנאמר בתפילת שחרית של ראש השנה ויום הכיפורים מצוי הנוסח: "לְחוֹמֵל מַעֲשָׂיו בְּיוֹם דִּין". וְהַט...חֶסֶד - על משקל הנאמר ביוסף בבראשית לט, כא: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר". וראו עוד להלן בסמוך. בְּיוֹם הַדִּין הַזֶּה - על משקל הנוסח המסורתי של תפילת "מי שברך" לעולה לתורה בראש השנה: "... וְיִכְתְּבֵהוּ וְיַחְתְּמֵהוּ לְחַיִּים טוֹבִים בְּזֶה יוֹם הַדִּין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֶחָיו". זָכְרֵהוּ...וְרַחֲמִים - על משקל הנאמר בברכת זיכרונות במוסף ראש השנה: "אֱלקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים". בִּזְכוּת יוֹסֵף...הָאֲסוּרִים - על יציאתו של יוסף מבית האסורים בראש השנה, עיינו בבלי ראש השנה י ע"ב-יא ע"א, יא ע"ב. וּבִזְכוּת שָׂרָה, רָחֵל וְחַנָּה...בראש השנה - ראו שם, י ע"ב-יא ע"א. וּבַעֲבוּר - מילה זו מופיעה בשמות כ, יז ובאיוב כ, ב.

על התפילה

מובא כאן נוסח תפילה למען שחרורו של גלעד שליט, תפילה המיועדת להיאמר בבתי הכנסת בראש השנה, כדי לעורר רחמי שמים בקהל עם בעיצומו של יום הדין. תפילה זו נתחברה על ידי לאחרונה. התפילה עושה שימוש מובהק במוטיבים רעיוניים ובהיגדים לשוניים מתוך תפילות ראש השנה. נוסח התפילה אינו מליצי והתפילה היא עתירה הכתובה בלשון השגור בפי כול, וכן לאור ריבוי תפילות היום - נוסחהּ באורח מודע אינו כה ארוך.

ישנם מקומות אחדים במהלך תפילות היום, אשר תפילה זו ראויה ויכולה להיות נאמרת בהם. על כן נראה שאין להתוות ולהעלות המלצה אחידה בעניין הזה, אלא כל קהילה אשר תבחר לשאת תפילה זו, תוכל לקבוע את המיקום המתאים לה. התפילה יכולה גם להיאמר ביחידות ולא בציבור, תוך התאמת המשפט החותם.

התפילה נשענת על מקורות רבים, לרבות על קטעי תפילה, ונוסחהּ מותאם לנוסח ספרד, אולם בהערות צוינו הלשונות המקבילים בנוסח אשכנז ובנוסח עדות המזרח, ואפשר בנקל להסב את גרסת התפילה למנהגים הללו.

יומו הראשון של ראש השנה חל השנה בשבת. תפילה זו לשחרור גלעד שליט פותחת בכינוי "אבינו מלכנו", אולם בהקשר זה חשוב לציין כי למרות שאין אומרים בראש השנה שחל בשבת את תפילת "אבינו מלכנו", אין כל מניעה לומר צירוף זה עצמו. כינוי זה גופו מופיע במהלך הברכה הקודמת לקריאת שמע, ברכת "אהבה רבה" בנוסח אשכנז, וברכת "אהבת עולם" בנוסח ספרד ובנוסח עדות המזרח. צירוף זה אף פותח את קטע התפילה "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זְכֹר רַחֲמֶיךָ וּכְבוֹשׁ כַּעַסְךָ", הנאמר בראש השנה לקראת סוף תפילת מוסף, אף בשעה שמועד זה חל בשבת.

תפילה זו לשחרורו של גלעד שליט מצטרפת לשורה של תפילות אחרות שחיברתי מכבר, מהן הנאמרות בבתי הכנסת, ומכללן "מי שברך להתרת עגונות ומסורבות גט", הנישא בבתי כנסת רבים בשבת הקודמת ליום העגונה הבין-לאומי החל בתענית אסתר.

יהי רצון שתפילה זו, ותפילות נוספות הנישאות בימים אלה לשחרורו של גלעד שליט, לא ישובו ריקם, אלא יבקעו שערי רקיע ויגיעו עד לפני כיסא הכבוד.




A Prayer of Behalf of Gilad Shalit / Yael Levine

To be Recited in the Synagogue On Rosh Ha-Shanah

Our Father, Our King, God who becomes appeased through compassion, consider favorably with Your Kindness on this Day of Rememberance, Gilad, son of Aviva and Noam Shalit, who has been taken into captivity by the enemy.

Who is like You, Merciful Father, Who recalls His creatures mercifully for life. Remember him for life, O King Who desires life, and redeem and release him soon from his confinement, as it is written: "To rescue prisoners from confinement, from the dungeon those who sit in darkness" (Isaiah 42, 7).

Please, O gracious and compassionate King, who apportions life for all the living, may the cry of the prisoner come before You, and may the biblical verse be fulfilled in him: "To proclaim release to the captives, liberation to the imprisoned" (Isaiah. 61, 1), as well as the Scripture: "God releases the bound" (Psalms 146, 7).

Have compassion on Your handiwork, and extend kindness to Gilad, son of Aviva and Noam Shalit, on this Day of Judgment. Our God and the God of our forefathers, remember him with a favorable memory before You, and visit him with a recollection of salvation and mercy, by the merit of Joseph, who was discharged from prison on Rosh ha-Shanah and by the merits of Sarah, Rachel, and Hannah who were frequented on Rosh ha-Shanah; and because this entire holy congregation is praying on his behalf that he return safely soon. Amen, so may it be Your will.


יעל לוין היא בעלת תואר דוקטור מן המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, פרסמה מחקרים ועיונים הנסבים בעיקרם על היבטים שונים של האישה ביהדות.

ומהו עיקר הלימוד?

מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב'

יש לפרש כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד אשר על כן נקראו החכמים סופרים

מהיעלמות לריקוד

מאמר שפירסמתי בגיליון האחרון של כתב העת דעות

מהיעלמות לריקוד
הגוף בשירה העברית המתחדשת

"יותר גוף יותר כתיבה"
הלן סיסקו, "צחוקה של המדוזה"


בשירה האמונית קיימת באופן אימננטי כמיהה וחתירה לקראת מפגש בלתי מתווך עם האל. בדברים שלהלן אבקש לבדוק דרכי התמודדות שונות במפגש עם האל, המוצעות בשיריהן של שלוש משוררות דתיות: זלדה מחד, ונעמה שקד וסיון הר-שפי מאידך. האופן בו כל משוררת בוחרת להתמודד עם הגילוי האלוהי קשור לתפיסת הגוף שלה, ולראייתו כנוכח או נעדר מול האל. זיקות רבות קיימות בין זלדה לשקד והר-שפי, אך בעוד הראשונה מתמודדת עם העמידה מול האל בעזרת מנגנון של היטמעות או העלמות, בוחרות שתי האחרונות בדרכים אחרות. הראשונה תבחר במחול והשניה בציווי.

נדנדה עם האל
הגוף נוכח בשירה עוד מימי התנ"ך - בספר תהילים ובשיר השירים, עבור במשוררי ימי הביניים ועד לימינו. הרי קשה לכתוב "אני" בלי להתייחס לאדם קונקרטי בעל גוף, וכל שירה הבאה לחקות או לשנות את העולם תדון גם ברצונות, בתשוקות ובחוויות שונות שרבות מהן קשורות לגוף. ניתן, כמובן, לכתוב ולדבר על הגוף גם בלי להשתמש בכינוי גוף (את, אני, היא וכו') או תוך שימוש בלשון פיגורטיבית. אך התייחסות לגוף עשוייה להתבטא בדרכים רבות ושונות: באיזה שפה פואטית ובאילו כלים ידובר על הגוף? האם ידובר בו ברמזים או דווקא בשפה גלויה ומנכיחה? האם יהיה שימוש נרחב באותה לשון פיגורטיבית הנחשבת לנשית יותר, או שמא במטאפורות המעמיסות ודוחקות שדות סמנטיים ונחשבות לכלי גברי בשירה? האם קיימת התייחסות נבדלת לגוף הנשי לעומת הגוף הגברי? כיצד הגוף נקשר לחויה הרוחנית של המפגש עם אלוהים?
בשירה "אני ציפור מתה", פותחת זלדה בגוף ראשון ומציבה את אחת שורות הפתיחה המטלטלות ביותר בשירה העברית. השיר עוסק בציפור השבה לתחייה, וכפי שמעירה חמוטל צמיר בספרה "בשם הנוף: לאומיות מגדר וסובייקטיביות בשירה הישראלית בשנות החמישים והשישים", זהו שיר ארס-פואטי הדן בהתעוררות כוחות היצירה. השיר נפתח בשורות קצרות ועצובות במהלך הפורט על מנעדים רחבים של הנפש.

אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה,
צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה.
צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר.
בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי.

הדוברת מדמה עצמה לציפור המסמלת את השירה, החופש והיצירה. אך זו ציפור מתה, חסרת חיות ונטולת כוחות יצירה; ישנה סתמיות בציפור המתה הזו. בשורה השלישית אנו מגלים כי זו אינה סתם ציפור, אלא ציפור עם מעיל. המעיל בוודאי אינו לקוח מעולמה של הציפור אלא מעולמה-ארונה של הדוברת; הוא הפריט המשותף לשתיהן ומסמן גוף פיזי הלובש אותו: זו אינה רק ציפור סמלית, זו ציפור בגוף ראשון, בעלת גוף, ובעלת מעיל. איננו יודעים מה אומר לה הלץ, אך התחושה שעולה היא שעלבון מזלזל או לועג מוטח בה. התחושה שהדוברת מקטינה את מקומה מתחזקת לאור האלוזיה לספר תהילים: "כל רואי ילעגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש" (תהילים, כ"ב ז'). תיאור הציפור המתה הנתונה ללעג אינו מותיר בנו רושם של כוחות יצירה וחופש כלל. מה יקרה לאותה ציפור בעלת מעיל וגוף בהמשך?

פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ -
חַי עוֹלָמִים,
בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר -
רַק אַתָּה קַיָם.
בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפוֹר עִם שִיר
נִסְתָּר

הציפור חווה התגלות אלוהית המטביעה בה את ההכרה בנצחיות האל, שבניגוד לאותה ציפור,חי לעולמים ובכל העולמות. האוקסימורון העדין של שתיקה אופפת מתאר את רגע ההתגלות ("וכל העם רואים את הקולות") ואנו חשים את השתיקה הנובעת מהמפגש עם האל, שתיקה המעידה על חזרה לחיים.
בבית השני מופיעה השורה המרכזית בשיר, בה מוחלפת הציפור מתה בעוף מת. עוף מצטייר כדבר נמוך וגס יותר מאשר הציפור, שיש בה עידון, שהיא מעין עוף "מיוחס" שאינו מיועד לאכילה. הפיכתה לסחורה מתכלה בעולם כלכלי – השוק השוקק - מעידה על הידרדרות נוספת במעמדה. בהחלפת הציפור בעוף טמון חילוף נוסף: העוף הוא זכרי, לעומת הציפור הנקבית. ואכן, בשורה הזו בדיוק הדוברת נעלמת: היא איננה ציפור-אישה בעלת מעיל וגוף, אלא עוף מדדה בשוק שוקק המכיר בקיום הבלעדי של האל. במעבר מגוף ראשון לגוף שלישי מתרחקת הדוברת מעצמה בד בבד עם ההדבקות וההטמעות באל, תוך חיזוקו ואשרור קיומו. זלדה מציבה מעין נדנדה עם האל, בה מיקומו של אחד שולל בהכרח את מיקומו של האחר באותו המקום. באופן פרדוקסלי, היא יכולה לשיר רק כעוף מת.
בשורה האחרונה בשיר מוצגת שוב הציפור, אך בשני שינויים משמעותיים: ציפור זו אינה מתה, ויש לה שיר, ובנוסף, היא מוצגת בנפרד מהדוברת - הציפור כבר אינה "אני". הדוברת בשיר צופה בה מבחוץ, מרוקנת מהמפגש עם האל; קיומה כסובייקט עצמאי אינו אפשרי יותר. הרגע המיסטי של האיחוד עם האל מוביל לשתי תוצאות סותרות ומשלימות כאחד: הוא כרוך בהתבטלות האני (הפיכתה של הציפור המתה לעוף מת וההיעלמות מאחורי הצורה הזכרית והגוף השלישי), אך זה גם מה שמשיבה לחיים. דרך איבוד הגוף-המעיל, והזיהוי הנשי נוצר שיר נסתר שספק אם הוא נשמע בעולם.

קירבה מחודשת
בשנת 1994 התקבצה חבורה של משוררים צעירים, בוגרי ישיבות ואולפנות, חלקם תושבי יהודה ושומרון, שהביאו ללב העשייה הספרותית שפה שירית אחרת ובמסגרת זו פרסמו את כתב העת "משיב הרוח". באתר האינטרנט של כתב העת מצוין כי "המטרה בראש ובראשונה הייתה להקים במה איכותית לשירה העברית, לאחר שחשנו כי לא היה במפה התרבותית בישראל דאז מקום או גוף (ההדגשה שלי - ש.נ.) שיכולים היו להוביל את החוויה הישראלית לגווניה בזיקה לחוויה ולמסורות היהודיות, או בקיצור – להשיב את הרוח!". בין המשוררים והעורכים המרכזיים נמנים נעמה שקד, שמואל קליין, יורם ניסנוביץ, אליעז כהן, נחום פצ'ניק ואבישר הר-שפי.
בהיסטוריוגרפיה של השירה העברית ישנם חוקרים כמו אריאל הירשפלד, המתנגדים לאבחנה כי שירה אמונית היא תופעה חדשה שהחלה ב"משיב הרוח" ופועלו, ורואים את מפעלם השירי כחלק משושלת המסירה מביאליק ואסתר ראב דרך זלדה, ט. כרמי, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, יונה וולך, י"צ רימון, אדמיאל קוסמן, יונדב קפלון ועוד טובים ורבים. בעיניי, המייחד חבורה זו הוא הרצון לראות בכתיבת השירה וקריאתה כלי לעבודה פנימית ולעבודת השם. שירתם מבטאת חתירה בלתי פוסקת להשיב אל מרכז החיים הדתיים התנסות חוייתית קיומית. השירה מלווה בהבעה אישית מובהקת ובביטוי יהודי לחוויות רוחניות מתרבויות אחרות; מעין ארוס ורליגיוזיות השלובים זה בזה. בחבורת "משיב הרוח" קיים רצון עז להשיב את הרוח לא רק לספרות העברית ולרפובליקה הספרותית החוצה, אלא גם לתוך בתי המדרש וליצירה הדתית פנימה.
פעמים רבות גם הגוף על גילויו השונים נרתם לעבודת השם בשירה האמונית המתחדשת - דרכו נגלה חסד האל ודרך בדידותו מועצם הרצון לגאולה. בניגוד לזלדה, המעלימה את עצמה דרך המפגש עם אלוהים, סיון הר שפי ונעמה שקד מנכיחות את קיומן, וכל אחת בקולה הייחודי מתארת קשר אינטימי וקרוב עם אלוהים, קשר המובע דרך גוף הנשי.

שלג / סיון הר שפי

בְּעֶרֶב שַׁבָּת
רִחֲפָה וְיָרְדָה אֶל הָעוֹלָם
מִטְפַּחַת שֶלֶג יְפֵהפִיָּה
וְאָחַזְתִּי בְּקָצֶהָ הָאֶחָד
וֵאלֹהִים בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי
וְהָיִינוּ שְׁנֵינוּ רוֹקְדִים
בִּצְמַרְמֹרֶת רִחוּק וְקִרְבָה
בִּסְחַרְחֹרֶת שִׂמְחָה
שֶׁל אַהֲבָתֵנוּ הַפִּתְאוֹמִית.

בשיר פשוט זה מציירת הדוברת תמונה של התגלות אלוהית אינטימית. זמן ההתגלות, ערב שבת, הוא זמן ניסי - במשנה בפרקי אבות (פרק ה', משנה ו') נאמר כי "עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאֵלּו הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ....". ניסים אלו נבראו ביום השישי לבריאת העולם ועתידים הם להתגלות כשיהיה בהם צורך. באותו זמן בערב שבת משהו נוסף בעולם, מטפחת שלג יפיפייה מרחפת ויורדת, באלוזיה לרוח אלוהים המרחפת על פני המים בזמן הקמאי טרום בריאת העולם. השלג מדומה בשיר למטפחת, המקושרת לעולם הנשי; מטפחת שלג זו היא הכלי המאפשר לדוברת ולאלוהים לחולל ביחד. התמונה העולה מזכירה את ה"מצווה טאנץ", בו הכלה רוקדת עם אבי החתן או עם האדמו"ר כאשר שניהם אוחזים במטפחת. הר שפי מבקשת להיות שותפה לאל במעשה הריקוד, המסמל את החוויה הדתית המתעוררת בה לנוכח השלג היורד. כפי שמיטבה לתאר הדוברת בשיר, הריקוד הוא צמרמורת ריחוק וקרבה - צמרמורת המורגשת בגוף ומעידה על התרגשות, על פחד ועל שמחה. האהבה הפתאומית הינה משותפת והדדית, ומתרחשת כביכול בנקודה אחת בזמן (בערב שבת עם רדת השלג), אך הופכת לחויה מטאפיזית דתית של תחושת קרבה, של מערכת יחסים משותפת עם האל ומשום כך - היא פתאומית לעד.
באופן בו מתארת הר שפי את קרבתה לאלוהים היא מנסחת מחדש אפשרות הבעה של קירבה אינטימית עם האל המותרת לאישה. באוזניי מהדהדות שורות של אסתר ראב שנכתבו בשנת 1979 בשירה "אני רק גלגול": "אני פרח כוהנים / על מדרגות ההר בירושלים", וכל מה שאותה בת כהן עושה הוא "ואלה הם חיי- / נזירה בודדה- / מורטת מנורות קדש- / בעשבי הרים ואפר מדורות". ראב מתריסה כנגד הסדר הפטרנליסטי שאינו רק גברי אלא גם כהני, ומשום כך היא מודרת פעמיים ונמנע ממנה לשמש בקודש ולהתקרב אל האלוהים.
גם נעמה שקד אינה צריכה להתקרב לאלוהים או לבית המקדש. היא אינה מחכה להתגלות אלא פונה לאל ישירות, ספק בתחינה ספק בציווי, ומבקשת ממנו ברכה. היא מבקשת בו על הלחם. אין זה הלחם הנוצרי שעליו מבקשת יונה וולך: "הרוח אוהבת אותי. / וגם הגשם. הלחם לעומת זאת / הוא מוצר לאהבה / מתפלצת מאהבה". התקבולת הנוצרת מייצרת זיהוי בין הדוברת לבין הלחם, ומכאן ההתפלצות/הפיצול, שכן האהבה ללחם היא אכילתו, והדוברת-הלחם אכן מתפצלת, נחתכת ומתפרקת לחתיכות. הקונוטציות הנוצריות מזהות את הדוברת עם הלחם הקדוש – כלומר כגופו של ישו – מוצר לאהבה כפי שמעירה חמוטל צמיר בספרה. אך לחמהּ של שקד הוא לחם אחר, המתייחס באלוזיה לפסוקים מספר שמות (פרק כ"ג, פס' כה-כו): "ועבדתם את ה' אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימי חייך אמלא". נעמה שקד מבקשת על הגוף, על עור הפנים הרועד בקרבת גבר, על קול המונה של עיר ועל קולה של אהבה - קולות מופלאים ההולכים מסוף העולם ועד סופו. במעין תיקון ל"תפילין" של יונה וולך, שקד מחזירה את השיח המיני, ואת הגוף הנשי על מלוא תשוקותיו ופחדיו אל אלוהים, ומבקשת את ברכתו.

בָּרֵךְ אֲדֹנָי אֶת לַחְמִי
הַגּוּף הַחַם

בָּרֵךְ אֶת עוֹר פָּנַי נָהָר רוֹעֵד
רֵיחַ אִישׁ עוֹבֵר בָּהֶן

בָּרֵך אֲדֹנָי קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל עִיר סוֹבֵב הוֹלֵךְ וְלֹא נִשְׁמָע
קוֹלָהּ שֶׁל אַהֲבָה בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת מִן הַגּוּף