תכף אעלה חומרים אבל הנה התרשמות ראשונית
תודה ליעל וייס ממכון ראות
יום שני, 28 בדצמבר 2009
יום שלישי, 8 בדצמבר 2009
יום חמישי, 3 בדצמבר 2009
יום שבת, 28 בנובמבר 2009
יום ראשון, 22 בנובמבר 2009
על מסורתיות
שלום לבן דודי: רבי שלמה אבן גבירול
ובקישורית:
.למהות המשבר של המסורתיות המזרחית
מתוך: המסורתיות המזרחית כהד לקיום היהודי בעולם האסלאם אקדמות כ"ג אלול תשס"ט
מקורותיה של המסורתיות המזרחית אינם נטועים במשבר המודרניזציה והחילון הישראלי אלא בנתק של הקיום היהודי הדתי מהאינטראקציה היהודית המוסלמית ודגם החילון שהתפתח בה. המסורתיות המזרחית היא הד לקיום יהודי רציף ומתמשך של מאות שנים בעולם האיסלאם, שיהודי המזרח נותקו ממנו באבחה וספק אם יוכלו וירצו לחזור אליו.
צעד ראשון לקידום טענה זו אפשר למצוא בעבודותיהם של חוקרים של היהדות המזרחית ובהם דניאל אלעזר וצבי זוהר. ...השנים מנסים להבין כל אחד בכליו הוא את פשר הנינוחות הדתית הפשרנות שהפגינו בעבר הרבנים בארצות האיסלאם כלפי אתגרי החילון המודרני. את התשובה מנסח אלעזר בטענה שלפיה יש להבחין בין שתי מסורות תרבותיות-דתיות עיקריות עם היהודי – קלסית ורומנטית.
המסורת הקלסית מאופיינת באסטתיקה בפשטות, באיזון ובריסון רגשי. קיצוניות נתפסת במסורת זו בתור סטייה מהתרבות הדתית הראויה. מנגד, המסורת הרומנטית רואה את העיקר בהתמסרות טוטאלית ובהבעה מלאה של רגש ובשאיפה למימוש של האבסולוטי.
על בסיס הבחנה זו מפרש זוהר את התפתחות ההלכתית ביהדות המזרחית וביהדות האשכנזית: מצד אחד מסורת הלכתית מזרחית המתוארת כפתוחה ונינוחה יחסית, ומצד שני מסורת הלכתית אשכנזית הנדמית סגורה ודקדקנית יחסית. המסורת המזרחית ממשיכה את קו המסורת הקלסית ואילו רעותה ממשיכה את קו המסורת הרומנטית. וכך כותב זוהר:
שונה במאוד הייתה דמות האדם היהודי השלם אצל יהודי ארצות האיסלאם, ובכללם לעניינו יהדות ספרד. גם יהודים אל ו דגלו בלימוד תנ"ך, תלמוד מדרש והלכה, אך דעתם היתה שאין בכך די. על היהודי בר הדעת, השואף לשלמות, לעסוק גם במכלול החוכמות התרבותיות האנושיות: דקדוק ושירה, מתמטיקה ואסטרנומיה, רפואה, מדעי הטבע ופילוסופיה..האדם השלם והראוי הוא האוחז בכל אלו יחדיו, ומגיע לאינטגרציה טובה ביניהם" בו ובשכמותו חפץ האל.
ממצאי מחקר מתוך אתר YNET
ישראלים מאמינים: יש אלוהים
בשבוע האחרון קראנו לכם, גולשי ynet, להשיב על משאל מפורט בנושאי יהדות. יותר מ-40 אלף גולשים השיבו, והתוצאות שוקללו עם מדגם מייצג שערך הסוקר רפי סמית. המסקנות: ישראלים רבים חשים שהתקרבו לדת, מאמינים בהגברת לימודי המסורת, ואין להם ספק שיש אלוהים. חוקר: "החילוניות בארץ שונה ממובנה המערבי. האם אני מאמין? ודאי. האם אני מוכן שיגבילו אותי בשבת? בשום אופן"
ynet ומכון סמית
יש אלוהים: ערב סוכות תשס"ז, מאמינים 7 מכל 10 ישראלים בקיומו של אלוהים בהגדרתו הדתית. 6 מכל 10 מאמינים בכך שהוא ברא את העולם שבו אנו חיים.
הממצאים עולים ממחקר רחב-היקף של מכון סמית ו-ynet, שהתבצע בשבוע האחרון. המחקר בחן את עמדות הציבור בנושא אמונה ויהדות. הנתונים נאספו בשתי שיטות: סקר טלפוני בקרב מדגם מייצג של האוכלוסיה הבוגרת (500 איש, טעות מדגם 4.5%); ובמקביל - משאל אינטרנטי שהצגנו ב-ynet, עליו השיבו יותר מ-40 אלף גולשים במהלך הימים האחרונים.
עורך הסקר, הסטטיסטיקאי רפי סמית, מסביר: "בסקר האינטרנטי נשאלו שאלות רקע סוציו-דמוגרפיות שאפשרו לנו לשקלל את הנתונים עם נתוני הסקר הטלפוני ולהציג ממצאים המשקפים את רצון הציבור היהודי מעל לגיל 18. נלקחה בחשבון הטייה שיש במשאל האינטרנטי מבחינת מגדר, גילאים, ותת ייצוג של חרדים ועולים".
התוצאות
מה אומרות התוצאות? לשאלה "האם אתה מאמין שאלוהים בהגדרתו הדתית קיים?" השיבו 71% בחיוב ו-29% בשלילה. 100% מהדתיים, יחד עם 91% מהמסורתיים ו-47% מהחילונים מאמינים בקיומו של האל. מה שאומר שכמחצית ממי שמגדירים עצמם "חילונים" מאמינים בקיום אלוהים.
לגבי השאלה "מי יצר את העולם שבו אנחנו חיים?", השיבו 60% כי מדובר באלוהים, ו-40% תמכו בכוחות הטבע (קרי המפץ הגדול). 100% מהדתיים, 79% מהמסורתיים ו-29% מהחילונים אמרו שהם מאמינים כי אלוהים ברא את העולם.
לגבי ביאת המשיח, היו המשיבים מסויגים יותר. מרבית הנשאלים, 57%, הבהירו כי הם אינם מאמינים בביאת המשיח. מדובר באחוז גבוה של החילונים - 87%, יחד עם 46% מהמסורתיים וכן 2% מהדתיים.
איך לפרש את הנתונים האלה? האם באמת שבעה מכל עשרה ישראלים הם מאמינים? לדעתו של ד"ר אשר כהן, חוקר יחסי דת ומדינה מאוניברסיטת בר-אילן, "בישראל, אנשים מגדירים את עצמם חילוניים - אבל עונים תשובות דתיות כי הגדרת החילוניות או הדתיות בישראל זוהי שאלה יותר תרבותית מאשר דתית. אין סיכוי שבעולם שהיינו מקבלים נתון כזה במדינות מערביות".
איך מיישבים את הסתירה הזו, שבין חיים חילונים ורצון למסורת? "באירופה יש ויכוח אם ללמד את תורת דארווין, ויכוח של חילונים מול דתיים", אומר כהן, "אבל פה בישראל, 60% מאמינים שאלוהים ברא את העולם. החילונים בישראל הם לא חילונים במובן המערבי של המילה... כאן, הישראלי הממוצע לא ישמור מצוות, אבל ברור לו שהיהדות זוהי גם דת אבל גם לאום. הישראלי אינו רוצה להתנתק מהלאום ולכן האלמנט היהודי בישראל הוא חזק. בפרקטיקה, אני לא רוצה שיסגרו לי חנויות בשבתות ושלא יכנסו לי למיטה או לצלחת. אבל האם אני מאמין באלוהים? בטח. אני יהודי. זה חלק מהלאומיות. האם אני מוכן שיגבילו אותי בנסיעה בשבת? בשום אופן לא. הישראלי עושה הבחנה בין מה שקרוי יהדות לבין מה שהוא צריך לשלם".
ועוד מתוצאות הסקר- נתון מעניין נוסף נוגע להתקרבות לדת: 39% הצהירו כי הם חשו שהתקרבו ליהדות בשנים האחרונות, לעומת רק 9% שחשו שהתרחקו. 52% הבהירו כי אין שינוי. בחלוקה לקבוצות, 23% מהחילונים הצהירו על התקרבות ליהדות לעומת 14% שהצהירו על התרחקות; בקרב המסורתיים הצהירו 35% על התקרבות ליהדות לעומת 6% שהתרחקו; ובקרב הדתיים הבהירו 78% שהם חשים קרובים יותר ליהדות לעומת רק 1% שאמרו כי התרחקו.
ובהתאם לכך, חלק נכבד מהישראלים היה רוצה להגביר את לימודי המסורת בבתי הספר: 53% אמרו כי יש צורך בהגברת לימודי המסורת, 4% קראו להפחתה, 32% אמרו שאין צורך בשינוי ו-11% השיבו "לא יודעים". הנתון המעניין הוא מקרב החילונים, שם הצהירו 32% מהנשאלים שיש להגביר את לימודי המסורת, לעומת רק 7% שאמרו שיש להפחיתם ו-42% שלא ראו צורך בשינוי.
כמה ישראלים מתייעצים עם רב מקובל או רבנית? כשליש, 32% הצהירו כי עשו זאת לפחות פעם אחת בשנתיים האחרונות ו-68% השיבו בשלילה. בקרב הדתיים הצהירו 69% כי התייעצו, המסורתיים 38% והחילונים - 13%.
לגבי השאלה "כיצד היית רוצה לראות את ישראל?" היתה חלוקה שווה: 26% השיבו כי היו רוצים לראות ישראל מסורתית יותר, 27% רוצים ישראל חילונית יותר, 23% רוצים ישראל דתית יותר ו-24% לא חפצים כלל בשינוי. כל אחד והגישה שלו...
מאמינים? כן; מצוות? לא כל-כך
כיצד מקיימים הישראלים את המצוות והמנהגים היהודיים? יותר ממחצית - 53%, אומרים כי הם שומרים על כשרות לעומת 36% שהשיבו בשלילה ו-11% שאמרו "לפעמים". חמישית מהחילונים, 20%, הצהירו כי הם שומרים על כשרות. לעומת זאת, רק 35% מהנשאלים אמרו כי הם שומרים שבת, בעוד ש-57% שהשיבו בשלילה ו-8% שאמרו "לפעמים". רק 6% מהחילונים השיבו כי הם שומרים שבת. רפי סמית מציין כי בקרב אלו שהצהירו כי הם שומרי כשרות, הצהירו רק כ-60% כי הם שומרים שבת. כלומר, ניתן להסיק כי ישראלים רבים, בעיקר חילונים ומסורתיים, רואים את שמירת הכשרות כמהותית יותר משמירת השבת.
בחזית הצום ביום הכיפורים, מצהירים 62% מהישראלים כי הם צמים לעומת 31% שהשיבו בשלילה ו-7% שעושים זאת לפעמים. 34% מהחילונים אומרים כי הם צמים, לעומת 88% מהמסורתיים ו-100% של הדתיים.
בהתאם לתשובות האלו, אחת המגמות הבולטות בסקר היא האחוזים שהולכים וצונחים ככל שהשאלות נעשות פחות כלליות ויותר פרקטיות. הסוציולוג ד"ר ניסים ליאון מעריך ש"הפער הזה ילך ויגדל עם השנים, כי הרבה יותר קל להאמין מאשר לקיים את המצוות". באופן פרדוכסלי, הוא קושר את הפער הזה, לתהליך החילון דווקא. "דווקא היכולת שלנו להפריד, כבני
אדם, בין האמונה לבין הפרקטיקה, מתוך החלטה אישית שלנו - לזה קוראים חילון. כי בעצם מי מחליט? האדם. זהו בעצם היסוד של תהליך חילון מודרני. אמונה באלוהים אך התרחקות מהמצוות, כאשר מי שמחליט על זה, זהו האדם. האדם הוא זה שנמצא במרכז. הוא מאמין באלוהים אבל הוא זה שמחליט כיצד לעבוד אותו".
לדעתו של ד"ר ליאון, החותם החזק של יחסי דת וחברה בישראל שייך לחשיבה האורתודכסית, ובעיקר קשור לשאלה כיצד הישראלי מגדיר את עצמו: דתי, מסורתי או חילוני. לדעתו, "האורתודוכסיה היא מבנה שדרכו אנחנו חושבים מהי דת. יש ניסיונות לפרוץ את זה, ליצור הגדרות חדשות, אבל אנחנו כל הזמן טבועים באותה תבנית. לאורתודוכסיה יש אחיזה מאוד חזקה, לא רק בחיים הפרקטיים אלא באופן שבו אנחנו חושבים על דת בישראל. גם אם יהיה ויכוח של חילונים- דתיים, זהו יהיה ויכוח אורתודוכסי, כי אנחנו נבין את המושג חילוני או דתי - דרך עיניים אורתודוכסיות".
נטע סלע סייעה בהכנת הכתבה
ובקישורית:
.למהות המשבר של המסורתיות המזרחית
מתוך: המסורתיות המזרחית כהד לקיום היהודי בעולם האסלאם אקדמות כ"ג אלול תשס"ט
מקורותיה של המסורתיות המזרחית אינם נטועים במשבר המודרניזציה והחילון הישראלי אלא בנתק של הקיום היהודי הדתי מהאינטראקציה היהודית המוסלמית ודגם החילון שהתפתח בה. המסורתיות המזרחית היא הד לקיום יהודי רציף ומתמשך של מאות שנים בעולם האיסלאם, שיהודי המזרח נותקו ממנו באבחה וספק אם יוכלו וירצו לחזור אליו.
צעד ראשון לקידום טענה זו אפשר למצוא בעבודותיהם של חוקרים של היהדות המזרחית ובהם דניאל אלעזר וצבי זוהר. ...השנים מנסים להבין כל אחד בכליו הוא את פשר הנינוחות הדתית הפשרנות שהפגינו בעבר הרבנים בארצות האיסלאם כלפי אתגרי החילון המודרני. את התשובה מנסח אלעזר בטענה שלפיה יש להבחין בין שתי מסורות תרבותיות-דתיות עיקריות עם היהודי – קלסית ורומנטית.
המסורת הקלסית מאופיינת באסטתיקה בפשטות, באיזון ובריסון רגשי. קיצוניות נתפסת במסורת זו בתור סטייה מהתרבות הדתית הראויה. מנגד, המסורת הרומנטית רואה את העיקר בהתמסרות טוטאלית ובהבעה מלאה של רגש ובשאיפה למימוש של האבסולוטי.
על בסיס הבחנה זו מפרש זוהר את התפתחות ההלכתית ביהדות המזרחית וביהדות האשכנזית: מצד אחד מסורת הלכתית מזרחית המתוארת כפתוחה ונינוחה יחסית, ומצד שני מסורת הלכתית אשכנזית הנדמית סגורה ודקדקנית יחסית. המסורת המזרחית ממשיכה את קו המסורת הקלסית ואילו רעותה ממשיכה את קו המסורת הרומנטית. וכך כותב זוהר:
שונה במאוד הייתה דמות האדם היהודי השלם אצל יהודי ארצות האיסלאם, ובכללם לעניינו יהדות ספרד. גם יהודים אל ו דגלו בלימוד תנ"ך, תלמוד מדרש והלכה, אך דעתם היתה שאין בכך די. על היהודי בר הדעת, השואף לשלמות, לעסוק גם במכלול החוכמות התרבותיות האנושיות: דקדוק ושירה, מתמטיקה ואסטרנומיה, רפואה, מדעי הטבע ופילוסופיה..האדם השלם והראוי הוא האוחז בכל אלו יחדיו, ומגיע לאינטגרציה טובה ביניהם" בו ובשכמותו חפץ האל.
ממצאי מחקר מתוך אתר YNET
ישראלים מאמינים: יש אלוהים
בשבוע האחרון קראנו לכם, גולשי ynet, להשיב על משאל מפורט בנושאי יהדות. יותר מ-40 אלף גולשים השיבו, והתוצאות שוקללו עם מדגם מייצג שערך הסוקר רפי סמית. המסקנות: ישראלים רבים חשים שהתקרבו לדת, מאמינים בהגברת לימודי המסורת, ואין להם ספק שיש אלוהים. חוקר: "החילוניות בארץ שונה ממובנה המערבי. האם אני מאמין? ודאי. האם אני מוכן שיגבילו אותי בשבת? בשום אופן"
ynet ומכון סמית
יש אלוהים: ערב סוכות תשס"ז, מאמינים 7 מכל 10 ישראלים בקיומו של אלוהים בהגדרתו הדתית. 6 מכל 10 מאמינים בכך שהוא ברא את העולם שבו אנו חיים.
הממצאים עולים ממחקר רחב-היקף של מכון סמית ו-ynet, שהתבצע בשבוע האחרון. המחקר בחן את עמדות הציבור בנושא אמונה ויהדות. הנתונים נאספו בשתי שיטות: סקר טלפוני בקרב מדגם מייצג של האוכלוסיה הבוגרת (500 איש, טעות מדגם 4.5%); ובמקביל - משאל אינטרנטי שהצגנו ב-ynet, עליו השיבו יותר מ-40 אלף גולשים במהלך הימים האחרונים.
עורך הסקר, הסטטיסטיקאי רפי סמית, מסביר: "בסקר האינטרנטי נשאלו שאלות רקע סוציו-דמוגרפיות שאפשרו לנו לשקלל את הנתונים עם נתוני הסקר הטלפוני ולהציג ממצאים המשקפים את רצון הציבור היהודי מעל לגיל 18. נלקחה בחשבון הטייה שיש במשאל האינטרנטי מבחינת מגדר, גילאים, ותת ייצוג של חרדים ועולים".
התוצאות
מה אומרות התוצאות? לשאלה "האם אתה מאמין שאלוהים בהגדרתו הדתית קיים?" השיבו 71% בחיוב ו-29% בשלילה. 100% מהדתיים, יחד עם 91% מהמסורתיים ו-47% מהחילונים מאמינים בקיומו של האל. מה שאומר שכמחצית ממי שמגדירים עצמם "חילונים" מאמינים בקיום אלוהים.
לגבי השאלה "מי יצר את העולם שבו אנחנו חיים?", השיבו 60% כי מדובר באלוהים, ו-40% תמכו בכוחות הטבע (קרי המפץ הגדול). 100% מהדתיים, 79% מהמסורתיים ו-29% מהחילונים אמרו שהם מאמינים כי אלוהים ברא את העולם.
לגבי ביאת המשיח, היו המשיבים מסויגים יותר. מרבית הנשאלים, 57%, הבהירו כי הם אינם מאמינים בביאת המשיח. מדובר באחוז גבוה של החילונים - 87%, יחד עם 46% מהמסורתיים וכן 2% מהדתיים.
איך לפרש את הנתונים האלה? האם באמת שבעה מכל עשרה ישראלים הם מאמינים? לדעתו של ד"ר אשר כהן, חוקר יחסי דת ומדינה מאוניברסיטת בר-אילן, "בישראל, אנשים מגדירים את עצמם חילוניים - אבל עונים תשובות דתיות כי הגדרת החילוניות או הדתיות בישראל זוהי שאלה יותר תרבותית מאשר דתית. אין סיכוי שבעולם שהיינו מקבלים נתון כזה במדינות מערביות".
איך מיישבים את הסתירה הזו, שבין חיים חילונים ורצון למסורת? "באירופה יש ויכוח אם ללמד את תורת דארווין, ויכוח של חילונים מול דתיים", אומר כהן, "אבל פה בישראל, 60% מאמינים שאלוהים ברא את העולם. החילונים בישראל הם לא חילונים במובן המערבי של המילה... כאן, הישראלי הממוצע לא ישמור מצוות, אבל ברור לו שהיהדות זוהי גם דת אבל גם לאום. הישראלי אינו רוצה להתנתק מהלאום ולכן האלמנט היהודי בישראל הוא חזק. בפרקטיקה, אני לא רוצה שיסגרו לי חנויות בשבתות ושלא יכנסו לי למיטה או לצלחת. אבל האם אני מאמין באלוהים? בטח. אני יהודי. זה חלק מהלאומיות. האם אני מוכן שיגבילו אותי בנסיעה בשבת? בשום אופן לא. הישראלי עושה הבחנה בין מה שקרוי יהדות לבין מה שהוא צריך לשלם".
ועוד מתוצאות הסקר- נתון מעניין נוסף נוגע להתקרבות לדת: 39% הצהירו כי הם חשו שהתקרבו ליהדות בשנים האחרונות, לעומת רק 9% שחשו שהתרחקו. 52% הבהירו כי אין שינוי. בחלוקה לקבוצות, 23% מהחילונים הצהירו על התקרבות ליהדות לעומת 14% שהצהירו על התרחקות; בקרב המסורתיים הצהירו 35% על התקרבות ליהדות לעומת 6% שהתרחקו; ובקרב הדתיים הבהירו 78% שהם חשים קרובים יותר ליהדות לעומת רק 1% שאמרו כי התרחקו.
ובהתאם לכך, חלק נכבד מהישראלים היה רוצה להגביר את לימודי המסורת בבתי הספר: 53% אמרו כי יש צורך בהגברת לימודי המסורת, 4% קראו להפחתה, 32% אמרו שאין צורך בשינוי ו-11% השיבו "לא יודעים". הנתון המעניין הוא מקרב החילונים, שם הצהירו 32% מהנשאלים שיש להגביר את לימודי המסורת, לעומת רק 7% שאמרו שיש להפחיתם ו-42% שלא ראו צורך בשינוי.
כמה ישראלים מתייעצים עם רב מקובל או רבנית? כשליש, 32% הצהירו כי עשו זאת לפחות פעם אחת בשנתיים האחרונות ו-68% השיבו בשלילה. בקרב הדתיים הצהירו 69% כי התייעצו, המסורתיים 38% והחילונים - 13%.
לגבי השאלה "כיצד היית רוצה לראות את ישראל?" היתה חלוקה שווה: 26% השיבו כי היו רוצים לראות ישראל מסורתית יותר, 27% רוצים ישראל חילונית יותר, 23% רוצים ישראל דתית יותר ו-24% לא חפצים כלל בשינוי. כל אחד והגישה שלו...
מאמינים? כן; מצוות? לא כל-כך
כיצד מקיימים הישראלים את המצוות והמנהגים היהודיים? יותר ממחצית - 53%, אומרים כי הם שומרים על כשרות לעומת 36% שהשיבו בשלילה ו-11% שאמרו "לפעמים". חמישית מהחילונים, 20%, הצהירו כי הם שומרים על כשרות. לעומת זאת, רק 35% מהנשאלים אמרו כי הם שומרים שבת, בעוד ש-57% שהשיבו בשלילה ו-8% שאמרו "לפעמים". רק 6% מהחילונים השיבו כי הם שומרים שבת. רפי סמית מציין כי בקרב אלו שהצהירו כי הם שומרי כשרות, הצהירו רק כ-60% כי הם שומרים שבת. כלומר, ניתן להסיק כי ישראלים רבים, בעיקר חילונים ומסורתיים, רואים את שמירת הכשרות כמהותית יותר משמירת השבת.
בחזית הצום ביום הכיפורים, מצהירים 62% מהישראלים כי הם צמים לעומת 31% שהשיבו בשלילה ו-7% שעושים זאת לפעמים. 34% מהחילונים אומרים כי הם צמים, לעומת 88% מהמסורתיים ו-100% של הדתיים.
בהתאם לתשובות האלו, אחת המגמות הבולטות בסקר היא האחוזים שהולכים וצונחים ככל שהשאלות נעשות פחות כלליות ויותר פרקטיות. הסוציולוג ד"ר ניסים ליאון מעריך ש"הפער הזה ילך ויגדל עם השנים, כי הרבה יותר קל להאמין מאשר לקיים את המצוות". באופן פרדוכסלי, הוא קושר את הפער הזה, לתהליך החילון דווקא. "דווקא היכולת שלנו להפריד, כבני
אדם, בין האמונה לבין הפרקטיקה, מתוך החלטה אישית שלנו - לזה קוראים חילון. כי בעצם מי מחליט? האדם. זהו בעצם היסוד של תהליך חילון מודרני. אמונה באלוהים אך התרחקות מהמצוות, כאשר מי שמחליט על זה, זהו האדם. האדם הוא זה שנמצא במרכז. הוא מאמין באלוהים אבל הוא זה שמחליט כיצד לעבוד אותו".
לדעתו של ד"ר ליאון, החותם החזק של יחסי דת וחברה בישראל שייך לחשיבה האורתודכסית, ובעיקר קשור לשאלה כיצד הישראלי מגדיר את עצמו: דתי, מסורתי או חילוני. לדעתו, "האורתודוכסיה היא מבנה שדרכו אנחנו חושבים מהי דת. יש ניסיונות לפרוץ את זה, ליצור הגדרות חדשות, אבל אנחנו כל הזמן טבועים באותה תבנית. לאורתודוכסיה יש אחיזה מאוד חזקה, לא רק בחיים הפרקטיים אלא באופן שבו אנחנו חושבים על דת בישראל. גם אם יהיה ויכוח של חילונים- דתיים, זהו יהיה ויכוח אורתודוכסי, כי אנחנו נבין את המושג חילוני או דתי - דרך עיניים אורתודוכסיות".
נטע סלע סייעה בהכנת הכתבה
כסלו: מאי חנוכה?
וזה כסלו, אז גם צריך לעסוק בחנוכה.
מעניין מה יצא לנו מזה.
מאי חנוכה?
לפי התלמוד הבבלי- שבת כ"א ע"ב:
מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה
לפי ספר מקבים א פרק רביעי:
(לה) וידבר יהודה ואחיו אל העם לאמור.
(לו) הן האויב ניגף לפנינו, ועתה עלה נעלה וטיהרנו את מקדש ה'.
(לז) וייקהלו כל אנשי הצבא ויעלו יחדו על הר ציון. (לח) ויהי בראותם את המקדש כי שמם, ואת המזבח כי חולל, והדלתות שרופות באש והלשכות נהרסות, ועשב השדה צמח בכל גבולו מסביב. (לט) ויקרעו את בגדיהם ויזרקו עפר על ראשם ויתאבלו מאוד. (מ) ויריעו בחצוצרות תרועה, ויפלו על פניהם ותעל שוועתם השמיימה. (מא) ויצווה יהודה את גדוד אחד מאנשיו לצור על המצודה עד טהרם את המקדש. (מב) ויבחר מן הכוהנים אשר לא נטמאו ואשר לא עזבו את ברית אלוהיהם, ויצוום לטהר את המקדש ולהשליך את האבנים אשר נטמאו אל מקום טמא. (מג) ויראו את מזבח העולה כי חולל, ויועצו לב יחדו כדת מה לעשות. (מד) ותהי העצה היעוצה לנתוץ את המזבח עד רדתו, לבלתי היות להם למכשול, יען כי חיללוהו זרים. וייתצו אתו. (מה) ויניחו את האבנים על הר הבית אל מקום פלוני אלמוני, עד אשר יקום נביא בישראל להורותם את אשר יעשון. (מו) ויקחו אבנים שלמות אשר לא עלה עליהן ברזל, ככתוב בתורת ה' ויבנו מזבח חדש כתבנית הראשון.
[חנוכת המזבח - כ"ח כסליו]
(מז) וישובו לבנות את פרצי המקדש ואת כל אשר מבית להיכל, ויחטאו את החצר ואת כל אשר בו. (מח) ויחדשו את כל כלי הקודש, וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטורת ואת שולחן הפנים. (מט) וישימו את הקטורת על המזבח, ועל המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש. (נ) ויתנו את לחם הפנים על השולחן, ואת הפרוכת המסך על הארון, ותכל כל העבודה כאשר בתחילה. (נא) ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. (נב) ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. (נג) ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. (נד) ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. (נה) ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. (נו) ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. (נז) ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.
(נח) ויבנו גם בעת ההיא חומות בצרות ומגדלים גבוהים מסביב למקדש על הר ציון למען לא יוסיפו הגויים עוד לשחתו כבראשונה. (נט) ויתן יהודה מצב בתוכם, לשמור את המקדש, ויבצר גם את בית צור למען היות להם למבצר מנגד לאדום.
מה עיקר החג לפי התלמוד?
ולפי ספר מקבים?
ומה האדמו"ר מיוטיוב אומר על כל זה?
מי מתיוון?
השפעה? מדרון חלקלק?
וכמובן אדם סנדלר
והנה ההסבר של רחוב סומסום לחג:
אני תוהה מה חשבו לעצמם אנשי התוכן שכתב את התסריט.
על מה חוגגים חנוכה לפי רחוב סומסום?
בין חג המולד וחנוכה: התמורות שחלו בדמי החנוכה
מה קרה לבוב דילן?
שימו לב לדיונים מתחת לסרטון
מעניין מה יצא לנו מזה.
מאי חנוכה?
לפי התלמוד הבבלי- שבת כ"א ע"ב:
מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה
לפי ספר מקבים א פרק רביעי:
(לה) וידבר יהודה ואחיו אל העם לאמור.
(לו) הן האויב ניגף לפנינו, ועתה עלה נעלה וטיהרנו את מקדש ה'.
(לז) וייקהלו כל אנשי הצבא ויעלו יחדו על הר ציון. (לח) ויהי בראותם את המקדש כי שמם, ואת המזבח כי חולל, והדלתות שרופות באש והלשכות נהרסות, ועשב השדה צמח בכל גבולו מסביב. (לט) ויקרעו את בגדיהם ויזרקו עפר על ראשם ויתאבלו מאוד. (מ) ויריעו בחצוצרות תרועה, ויפלו על פניהם ותעל שוועתם השמיימה. (מא) ויצווה יהודה את גדוד אחד מאנשיו לצור על המצודה עד טהרם את המקדש. (מב) ויבחר מן הכוהנים אשר לא נטמאו ואשר לא עזבו את ברית אלוהיהם, ויצוום לטהר את המקדש ולהשליך את האבנים אשר נטמאו אל מקום טמא. (מג) ויראו את מזבח העולה כי חולל, ויועצו לב יחדו כדת מה לעשות. (מד) ותהי העצה היעוצה לנתוץ את המזבח עד רדתו, לבלתי היות להם למכשול, יען כי חיללוהו זרים. וייתצו אתו. (מה) ויניחו את האבנים על הר הבית אל מקום פלוני אלמוני, עד אשר יקום נביא בישראל להורותם את אשר יעשון. (מו) ויקחו אבנים שלמות אשר לא עלה עליהן ברזל, ככתוב בתורת ה' ויבנו מזבח חדש כתבנית הראשון.
[חנוכת המזבח - כ"ח כסליו]
(מז) וישובו לבנות את פרצי המקדש ואת כל אשר מבית להיכל, ויחטאו את החצר ואת כל אשר בו. (מח) ויחדשו את כל כלי הקודש, וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטורת ואת שולחן הפנים. (מט) וישימו את הקטורת על המזבח, ועל המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש. (נ) ויתנו את לחם הפנים על השולחן, ואת הפרוכת המסך על הארון, ותכל כל העבודה כאשר בתחילה. (נא) ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. (נב) ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. (נג) ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה. (נד) ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. (נה) ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. (נו) ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. (נז) ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'.
(נח) ויבנו גם בעת ההיא חומות בצרות ומגדלים גבוהים מסביב למקדש על הר ציון למען לא יוסיפו הגויים עוד לשחתו כבראשונה. (נט) ויתן יהודה מצב בתוכם, לשמור את המקדש, ויבצר גם את בית צור למען היות להם למבצר מנגד לאדום.
מה עיקר החג לפי התלמוד?
ולפי ספר מקבים?
ומה האדמו"ר מיוטיוב אומר על כל זה?
מי מתיוון?
השפעה? מדרון חלקלק?
וכמובן אדם סנדלר
והנה ההסבר של רחוב סומסום לחג:
אני תוהה מה חשבו לעצמם אנשי התוכן שכתב את התסריט.
על מה חוגגים חנוכה לפי רחוב סומסום?
בין חג המולד וחנוכה: התמורות שחלו בדמי החנוכה
מה קרה לבוב דילן?
שימו לב לדיונים מתחת לסרטון
יום שישי, 20 בנובמבר 2009
"תְּפִלָּה עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּרְצְחוּ בִידֵי בְּנֵי זוּגָן"
היום הבין-לאומי נגד אלימות כלפי נשים חל ב-25 לנובמבר. "תְּפִלָּה עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּרְצְחוּ בִידֵי בְּנֵי זוּגָן", נאמרת בשנים האחרונות בבתי כנסת ברחבי העולם היהודי בשבת הקודמת למועד זה.
בשנת תש"ע צפויה התפילה להיאמר בשבת זו, שבת פרשת תולדות, ד´ בכסלו, 21 בנובמבר 2009
יהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה´ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, אֲשֶׁר בְּיָדְךָ נֶפֶשׁ כָּל-חָי וְרוּחַ כָּל-בְּשַׂר-אִישׁ - הֱיֵה-נָא קָרוֹב לְשַׁוְעָתֵנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, צוּר כָּל הָעוֹלָמִים, עַל כָּל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ נִרְצְחוּ בִידֵי בְּנֵי זוּגָן שֶׁקָּמוּ עֲלֵיהֶן לְהָרְגָן נָפֶשׁ.
אֱלֹהִים, אַל-דֳּמִי לָךְ, אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל. בַּטֵּל נֶגַע זֶה שֶׁפָּשָׂה בְקִרְבֵּנוּ, וְקַלְקֵל מַחֲשֶׁבֶת הַזּוֹמְמִים לַהֲרֹג אֶת בְּנוֹת זוּגָם, וִיקֻיַּם בָּהֶם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל" [ישעיה ח, י]. כִּי אֵין לְךָ מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט. הַטּוֹב, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם, כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ.
פְּקָד-נָא אֶת זִכְרָן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִרְצְחוּ בִידֵי בְּנֵי זוּגָן בְּכָל עֵת וְעֵת וּבְכָל אֲתָר וַאֲתָר, וְתֵן לָהֶן יָד וְשֵׁם טוֹב בְּבֵיתְךָ וּבְחוֹמוֹתֶיךָ.
מֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, שִׂים שָׁלוֹם בֵּין כָּל בְּנֵי עַמֶּךָ, וְתַמְשִׁיךְ שָׁלוֹם בֵּין כָּל בְּרִיּוֹתֶיךָ, וּפְרֹשׁ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּתְזַכֵּנוּ שֶׁנִּהְיֶה מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֲבֵי שָׁלוֹם וְרוֹדְפֵי שָׁלוֹם.
הַבּוֹחֵר בִּתְפִלַּת עֲבָדָיו, מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה. קַבֵּל-נָא אֶת צָקוּן לַחֲשֵׁנוּ וְתֵעָתֵר לָנוּ כְּבַקָּשָׁתֵנוּ, וְנָא אַל-תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ, כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
©כל הזכויות שמורות ליעל לוין
בשנת תש"ע צפויה התפילה להיאמר בשבת זו, שבת פרשת תולדות, ד´ בכסלו, 21 בנובמבר 2009
יהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה´ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, אֲשֶׁר בְּיָדְךָ נֶפֶשׁ כָּל-חָי וְרוּחַ כָּל-בְּשַׂר-אִישׁ - הֱיֵה-נָא קָרוֹב לְשַׁוְעָתֵנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ מַפִּילִים תַּחֲנוּנֵינוּ לְפָנֶיךָ, צוּר כָּל הָעוֹלָמִים, עַל כָּל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ נִרְצְחוּ בִידֵי בְּנֵי זוּגָן שֶׁקָּמוּ עֲלֵיהֶן לְהָרְגָן נָפֶשׁ.
אֱלֹהִים, אַל-דֳּמִי לָךְ, אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט אֵל. בַּטֵּל נֶגַע זֶה שֶׁפָּשָׂה בְקִרְבֵּנוּ, וְקַלְקֵל מַחֲשֶׁבֶת הַזּוֹמְמִים לַהֲרֹג אֶת בְּנוֹת זוּגָם, וִיקֻיַּם בָּהֶם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל" [ישעיה ח, י]. כִּי אֵין לְךָ מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט. הַטּוֹב, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶיךָ, וְהַמְרַחֵם, כִּי לֹא תַמּוּ חֲסָדֶיךָ.
פְּקָד-נָא אֶת זִכְרָן שֶׁל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִרְצְחוּ בִידֵי בְּנֵי זוּגָן בְּכָל עֵת וְעֵת וּבְכָל אֲתָר וַאֲתָר, וְתֵן לָהֶן יָד וְשֵׁם טוֹב בְּבֵיתְךָ וּבְחוֹמוֹתֶיךָ.
מֶלֶךְ שֶׁהַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ, שִׂים שָׁלוֹם בֵּין כָּל בְּנֵי עַמֶּךָ, וְתַמְשִׁיךְ שָׁלוֹם בֵּין כָּל בְּרִיּוֹתֶיךָ, וּפְרֹשׁ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּתְזַכֵּנוּ שֶׁנִּהְיֶה מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֲבֵי שָׁלוֹם וְרוֹדְפֵי שָׁלוֹם.
הַבּוֹחֵר בִּתְפִלַּת עֲבָדָיו, מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה. קַבֵּל-נָא אֶת צָקוּן לַחֲשֵׁנוּ וְתֵעָתֵר לָנוּ כְּבַקָּשָׁתֵנוּ, וְנָא אַל-תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ, כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
©כל הזכויות שמורות ליעל לוין
יום רביעי, 11 בנובמבר 2009
לכבוד שרה
אֲנִי צוֹחֶקֶת כִּי לֹא יָכוֹל לִכְאֹב אַחֶרֶת
אֵיךְ אֶזְכֶּה לְבֵן וְשָׁכַחְתִּי אֶת מַעְגַּל הַיָּמִים?
פְּרִי בֶּטֶן לֹא יֵרָקֵם מִלֶּקֶט תְּפִלּוֹת.
לְהַקְשִׁיב לַגּוּף:
הוּא רוֹצֶה לָנוּחַ
הוּא מָאַס בַּתִּקְוָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֶדְנָה.
עִקְּבוֹת רַגְלַי בַּחוֹל מְצַיְּרוֹת מִלָּה
אוֹתָהּ רַק אֲנִי יְכוֹלָה לִקְרֹא:
עֲקָרָה
אֵיךְ אֶזְכֶּה לְבֵן וְשָׁכַחְתִּי אֶת מַעְגַּל הַיָּמִים?
פְּרִי בֶּטֶן לֹא יֵרָקֵם מִלֶּקֶט תְּפִלּוֹת.
לְהַקְשִׁיב לַגּוּף:
הוּא רוֹצֶה לָנוּחַ
הוּא מָאַס בַּתִּקְוָה שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֶדְנָה.
עִקְּבוֹת רַגְלַי בַּחוֹל מְצַיְּרוֹת מִלָּה
אוֹתָהּ רַק אֲנִי יְכוֹלָה לִקְרֹא:
עֲקָרָה
יום חמישי, 29 באוקטובר 2009
רצח רבין: על מה אני (לא) אדבר?
הייתי באוניברסיטה העברית. שנה שניה.
אחרי הרצח התהלכתי בחצאיות וספגתי הערות נבזיות.
הערב אני אמורה להתראיין ולומר משהו חכם
אז אני קוראת ברשת והנה מה שמצאתי:
אריק גלסנר חד מתמיד, וצודק עד כאב
ארמדיל מהדהדים חוויות מוכרות
זה היה הגיליון הראשון שלהם. מעניין שבנושא הזה ביקשו לפתוח.
עם קרוב משפחתי פרופ' ישראל רוזנסון אני מסכימה, והניתוח שלו מעניין בעיני.
ועם אסתי סגל לא.
אחרי הרצח התהלכתי בחצאיות וספגתי הערות נבזיות.
הערב אני אמורה להתראיין ולומר משהו חכם
אז אני קוראת ברשת והנה מה שמצאתי:
אריק גלסנר חד מתמיד, וצודק עד כאב
ארמדיל מהדהדים חוויות מוכרות
זה היה הגיליון הראשון שלהם. מעניין שבנושא הזה ביקשו לפתוח.
עם קרוב משפחתי פרופ' ישראל רוזנסון אני מסכימה, והניתוח שלו מעניין בעיני.
ועם אסתי סגל לא.
יום רביעי, 28 באוקטובר 2009
ירושלים מקום ואופק - סדרה בהנחיית הלל מאלי
הלל הוא מורה מצוין ואדם מקסים, בעל ידע רב
מומלץ!
'ירושלים מקום ואופק'
על הסדרה:
ירושלים היא מקום – סלע האם בה"א הידיעה, מקום ממנו הושתת העולם, נקודת הראשית ממנה יוצאים ואליה חוזרים. אך לא פחות מכך, ירושלים היא 'אופק' - מקום של דמיון, של נבואה, ושל חזון.
עיר ארצית מלאה באבן, חומות ומפעלי מים, עיר אליה מכוונות תפילותיו של האדם.
אבני ירושלים הן דפים בספר המספר את סיפורם של אנשים שחלמו על מפגש בין שמיים לארץ.
המסע בעקבות ההיסטוריה, הארכיאולוגיה והשירה הוא מסע בעקבות אנשים אלו.
בסדרה הקצרה העומדת לפנינו אני מבקש לצאת יחד למסע לימודי בעקבות ירושלים כ'מקום' וכ'אופק' – נלמד את ההיסטוריה והארכיאולוגיה של העיר מתוך בקשת החלומות הגנוזים בהיסטוריה זו. בכל מפגש ננסה לגעת באחת מסוגיות היסוד הקשורות בתולדותיה של העיר ולמצוא בה טעם ומשמעות לזמננו אנו.
*הסדרה מתקיימת במרכז שורשים רחוב שמאי 13 בימי ג' בשעה 21:00 בערב*
המפגשים:
'לכל עיר יש שם' – על שמותיה של ירושלים. 13.10 מפגש פתיחה
'אוקינוס של דמעות מתחת לירושלים': על מעיין השילוח ונבואות אחרית הימים. 27.10 מפגש ראשון
'מוזר הייתי לאחי' – דמותו של דוד ודימוייה של ירושלים עבורו. 3.11 מפגש שני
'קול שופר שמעת נפשי' – ימיה האחרונים של ירושלים וירמיהו הנביא. 17.11 מפגש שלישי
'מצאו נעול' – הר הבית והמקדש בלילה 24.11 מפגש רביעי
'ארץ מה לשון אומרת?' – תלמידי הגר"א והסיכוי לבנות את ירושלים מחדש. 8.12 מפגש חמישי
מפגש מסכם – "תפילת עליה" – מסע מוזיקאלי בעקבות העליה לרגל. 15.12 מפגש שישי
כ"ח כסלו במרכז שורשים -'ניגון ירושלמי'-מסע אל המוזיקה של ירושלים
משה שלו (סאנטור, טאר, ע'וד) הלל מאלי (הנחיה, חליל צד)
אילן קינן (שירה, גיטרות, ג'ומבוש) יוני שרון (כלי הקשה, שירה)
מומלץ!
'ירושלים מקום ואופק'
על הסדרה:
ירושלים היא מקום – סלע האם בה"א הידיעה, מקום ממנו הושתת העולם, נקודת הראשית ממנה יוצאים ואליה חוזרים. אך לא פחות מכך, ירושלים היא 'אופק' - מקום של דמיון, של נבואה, ושל חזון.
עיר ארצית מלאה באבן, חומות ומפעלי מים, עיר אליה מכוונות תפילותיו של האדם.
אבני ירושלים הן דפים בספר המספר את סיפורם של אנשים שחלמו על מפגש בין שמיים לארץ.
המסע בעקבות ההיסטוריה, הארכיאולוגיה והשירה הוא מסע בעקבות אנשים אלו.
בסדרה הקצרה העומדת לפנינו אני מבקש לצאת יחד למסע לימודי בעקבות ירושלים כ'מקום' וכ'אופק' – נלמד את ההיסטוריה והארכיאולוגיה של העיר מתוך בקשת החלומות הגנוזים בהיסטוריה זו. בכל מפגש ננסה לגעת באחת מסוגיות היסוד הקשורות בתולדותיה של העיר ולמצוא בה טעם ומשמעות לזמננו אנו.
*הסדרה מתקיימת במרכז שורשים רחוב שמאי 13 בימי ג' בשעה 21:00 בערב*
המפגשים:
'לכל עיר יש שם' – על שמותיה של ירושלים. 13.10 מפגש פתיחה
'אוקינוס של דמעות מתחת לירושלים': על מעיין השילוח ונבואות אחרית הימים. 27.10 מפגש ראשון
'מוזר הייתי לאחי' – דמותו של דוד ודימוייה של ירושלים עבורו. 3.11 מפגש שני
'קול שופר שמעת נפשי' – ימיה האחרונים של ירושלים וירמיהו הנביא. 17.11 מפגש שלישי
'מצאו נעול' – הר הבית והמקדש בלילה 24.11 מפגש רביעי
'ארץ מה לשון אומרת?' – תלמידי הגר"א והסיכוי לבנות את ירושלים מחדש. 8.12 מפגש חמישי
מפגש מסכם – "תפילת עליה" – מסע מוזיקאלי בעקבות העליה לרגל. 15.12 מפגש שישי
כ"ח כסלו במרכז שורשים -'ניגון ירושלמי'-מסע אל המוזיקה של ירושלים
משה שלו (סאנטור, טאר, ע'וד) הלל מאלי (הנחיה, חליל צד)
אילן קינן (שירה, גיטרות, ג'ומבוש) יוני שרון (כלי הקשה, שירה)
יום ראשון, 25 באוקטובר 2009
איך לומדים?
בעקבות מרתון הכתיבה לסיום התואר השני, התפתחה דלקת ביד ימין שלי. ולא יכולתי לכתוב.
ומכאן שלא יכולתי גם ללמוד. שנאמר:
יש לפרש כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד אשר על כן נקראו החכמים סופרים
מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב
ומכאן שלא יכולתי גם ללמוד. שנאמר:
יש לפרש כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד אשר על כן נקראו החכמים סופרים
מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב
יום שבת, 17 באוקטובר 2009
בראשית - מכון ראות
איך פותחים שיעור על ספר חדש?
ועוד על בראשית?
ואיך קושרים את זה להתפתחות ההלכה?
אני אפתח בסרטון הזה:
נדון במסירת התורה והתפתחות ההלכה,
ואז נלמד, איך לא, את תנורו של עכנאי. סיפור תלמודי אותו נמנעתי ללמד כבר ארבע שנים.
נדון בראיית החודש והתפתחותה, וכמו תמיד אגלה שלמדתי יותר משלימדתי
נסיים בבדיחה?
איך יודעים שאתם נמצאים בבית מדרש פלורליסטי?
אחד מחליף נורה, תשעה לומדים תנורו של עכנאי
חודש טוב.
ועוד על בראשית?
ואיך קושרים את זה להתפתחות ההלכה?
אני אפתח בסרטון הזה:
נדון במסירת התורה והתפתחות ההלכה,
ואז נלמד, איך לא, את תנורו של עכנאי. סיפור תלמודי אותו נמנעתי ללמד כבר ארבע שנים.
נדון בראיית החודש והתפתחותה, וכמו תמיד אגלה שלמדתי יותר משלימדתי
נסיים בבדיחה?
איך יודעים שאתם נמצאים בבית מדרש פלורליסטי?
אחד מחליף נורה, תשעה לומדים תנורו של עכנאי
חודש טוב.
יום רביעי, 14 באוקטובר 2009
יום רביעי, 30 בספטמבר 2009
יום שבת, 26 בספטמבר 2009
תפילה זכה לנשים - חובר על ידי הרב אמנון בזק
YNET יהדות
כמובן, מביאים את התפילה.
שהיא אכן נחוצה, וכל שנה הייתי מסמיקה ומתלבטת מה להשמיט ומה להוסיף.
אך מדוע שימוש בגוף רבים זכר ולא בלשון נקבה?
תאמרו שאני קטנונית, שהפמיניזם שלי כבר אינו נחוץ.
לי זה צורם, וכמובן, שימו לב לטוקבקים.
כמובן, מביאים את התפילה.
שהיא אכן נחוצה, וכל שנה הייתי מסמיקה ומתלבטת מה להשמיט ומה להוסיף.
אך מדוע שימוש בגוף רבים זכר ולא בלשון נקבה?
תאמרו שאני קטנונית, שהפמיניזם שלי כבר אינו נחוץ.
לי זה צורם, וכמובן, שימו לב לטוקבקים.
יום שישי, 18 בספטמבר 2009
כי ככה זה בחיים
טיסת לילה בין מוסקבה לסמרה אוקטובר 2001)
אני יושבת במרכז המטוס, שעה לאחר ההמראה, בטור האמצעי. מצד ימין במקביל אלי מרחק ארבעה מושבים יושב גבר. מעט כהה עור, עיניו מלוכסנות אני חושבת שהוא מוסלמי. הוא , כמוני, מסרב לכריך החזיר ומוציא תפוח מהתיק, כמוני. שנינו מחייכים. הוא שואל אותי מניין אני. אני עונה ישראל. הוא משתומם. הוא שואל אותי מה אני עושה ברוסיה. אני מסבירה שאני עובדת עם הקהילה היהודית. הוא שואל אם יש לי אבא. הוא שואל אם יש לי בעל. לא. לא. הוא תמה. מה עושה בחורה לבד בעולם טסה בטיסות פנימיות ברוסיה כאשר אין לה גבר שייגן עלי. עיניו שואלות אותי. פיו אינו מוציא מילה. הוא רק מהנהן. אני עייפה מלענות על השאלה שלא נשאלה. אני מסתדרת מצוין בעולם. חוצה אוקיינוסים וגבולות. אני דודה מצוינת ובשלנית לא רעה. אני אורזת מזוודות ביעילות. אני לא חצי. אני אדם שלם. אני עושה כל זה כי זה חלק מהחיים. כי אני לא מחכה לחיים שיתחילו אחרי שאתחתן. אני חיה עכשיו. ככה זה בחיים.
השאלה אותה ביטא אותו גבר באותה טיסת לילה אינה מיוחדת לו. כל שנה בחגים שאלה זו מחריפה סביבי. מה עושה בחורה לבד בעולם בלי גבר שייגן עליה, שיהיה החצי שלה? ואיך היא נכנסת לתוך השנה החדשה בנפרד ממשפחתה? מה זאת אומרת את לא באה הביתה לראש השנה? איפה תהיי? איפה תתפללי? איך אפשר לבד?
אני לא לבד. אני אתפלל בבית כנסת בו אני מוכרת כמי שאני, ולא מתויגת בשל מה שאינני. אני אהיה בקרב חברות, חברים רווקים ומשפחות. אני אארח סעודה או שתיים, ואתארח בוודאי. כמו בשנה שעברה. אני אפתח את השנה בעיר בה אני חיה, בה יתרחשו בע"ה הרגעים היפים שאליהם אני מקווה, בה יתרחשו, לצערי, רגעי אכזבה וצער, כי ככה זה בחיים. ומה הטעם בנסיעה לעיר שאיני חפצה בי לחגוג חג שמחדד את בדידותי? מדוע קשה לקבל את חיי כרווקה כחיים מלאים, עשירים מבחינה קהילתית, או רוחנית, או כלכלית?
ואצלכם בבית הכנסת בוודאי יהיו רווקים ורווקות אחרים בגילאי 30+, נבוכים מעט, או בטוחים יותר מדי, מתעלמים או סופגים את המבטים. לחיצת היד של "שנשמע בשורות טובות השנה" תהיה חזקה מתמיד ותכאיב, ולא ליד בלבד. ויהיו רגעי הנאה, מהאחיינים, מקרובי המשפחה שיחה טובה עם אמא או עם אחות. כי ככה זה בחגים.
אני רוצה להתפלל בבית כנסת בו בעלי התפקידים אינם רק נשואים. בו יש גבאית רווקה, בו יש חברי הנהלה רווקים, מקום שקשוב למעברים העדינים בחיים. שרואה את הקהילה כמכלול של יחידים, הכולל בתוכו רווקים ורווקות ומאפשרת להם לקבל מקום שווה, ככל חבר אחר. כי כולנו שווים. ככה זה בחיים.
שנה טובה
פורסם באתר קולך
אני יושבת במרכז המטוס, שעה לאחר ההמראה, בטור האמצעי. מצד ימין במקביל אלי מרחק ארבעה מושבים יושב גבר. מעט כהה עור, עיניו מלוכסנות אני חושבת שהוא מוסלמי. הוא , כמוני, מסרב לכריך החזיר ומוציא תפוח מהתיק, כמוני. שנינו מחייכים. הוא שואל אותי מניין אני. אני עונה ישראל. הוא משתומם. הוא שואל אותי מה אני עושה ברוסיה. אני מסבירה שאני עובדת עם הקהילה היהודית. הוא שואל אם יש לי אבא. הוא שואל אם יש לי בעל. לא. לא. הוא תמה. מה עושה בחורה לבד בעולם טסה בטיסות פנימיות ברוסיה כאשר אין לה גבר שייגן עלי. עיניו שואלות אותי. פיו אינו מוציא מילה. הוא רק מהנהן. אני עייפה מלענות על השאלה שלא נשאלה. אני מסתדרת מצוין בעולם. חוצה אוקיינוסים וגבולות. אני דודה מצוינת ובשלנית לא רעה. אני אורזת מזוודות ביעילות. אני לא חצי. אני אדם שלם. אני עושה כל זה כי זה חלק מהחיים. כי אני לא מחכה לחיים שיתחילו אחרי שאתחתן. אני חיה עכשיו. ככה זה בחיים.
השאלה אותה ביטא אותו גבר באותה טיסת לילה אינה מיוחדת לו. כל שנה בחגים שאלה זו מחריפה סביבי. מה עושה בחורה לבד בעולם בלי גבר שייגן עליה, שיהיה החצי שלה? ואיך היא נכנסת לתוך השנה החדשה בנפרד ממשפחתה? מה זאת אומרת את לא באה הביתה לראש השנה? איפה תהיי? איפה תתפללי? איך אפשר לבד?
אני לא לבד. אני אתפלל בבית כנסת בו אני מוכרת כמי שאני, ולא מתויגת בשל מה שאינני. אני אהיה בקרב חברות, חברים רווקים ומשפחות. אני אארח סעודה או שתיים, ואתארח בוודאי. כמו בשנה שעברה. אני אפתח את השנה בעיר בה אני חיה, בה יתרחשו בע"ה הרגעים היפים שאליהם אני מקווה, בה יתרחשו, לצערי, רגעי אכזבה וצער, כי ככה זה בחיים. ומה הטעם בנסיעה לעיר שאיני חפצה בי לחגוג חג שמחדד את בדידותי? מדוע קשה לקבל את חיי כרווקה כחיים מלאים, עשירים מבחינה קהילתית, או רוחנית, או כלכלית?
ואצלכם בבית הכנסת בוודאי יהיו רווקים ורווקות אחרים בגילאי 30+, נבוכים מעט, או בטוחים יותר מדי, מתעלמים או סופגים את המבטים. לחיצת היד של "שנשמע בשורות טובות השנה" תהיה חזקה מתמיד ותכאיב, ולא ליד בלבד. ויהיו רגעי הנאה, מהאחיינים, מקרובי המשפחה שיחה טובה עם אמא או עם אחות. כי ככה זה בחגים.
אני רוצה להתפלל בבית כנסת בו בעלי התפקידים אינם רק נשואים. בו יש גבאית רווקה, בו יש חברי הנהלה רווקים, מקום שקשוב למעברים העדינים בחיים. שרואה את הקהילה כמכלול של יחידים, הכולל בתוכו רווקים ורווקות ומאפשרת להם לקבל מקום שווה, ככל חבר אחר. כי כולנו שווים. ככה זה בחיים.
שנה טובה
פורסם באתר קולך
יום רביעי, 16 בספטמבר 2009
שיעור תשרי בראות
השיעור היה משמעותי עבורי, וגיליתי עד כמה חזקה חויית הלמידה המשותפת במכון.
בין השיעור המצוין של מייקל וויגר על הפיוט "ונתנה תקף" ולפני החוק, למהלך שהובילה שרית אידל על התפתחות ראש השנה והשינוים בדימוים של אלוהים, עלו בי מחשבות שאנן בשלות מספיק כדי להעלותן על הכתב, אך הן ילווני במהלך החג.
והנה נתנה תקף" בהלחנת יאיר רוזנבלום. הכותרת מטעה שהרי ונתנה תקף אינו פיוט המושר רק ביום כיפור, אלא גם בראש השנה.
והגירסא של לאונרד כהן
והמילים שלו:
And who by fire, who by water,
Who in the sunshine, who in the night time,
Who by high ordeal, who by common trial,
Who in your merry merry month of may,
Who by very slow decay,
And who shall I say is calling?
And who in her lonely slip, who by barbiturate,
Who in these realms of love, who by something blunt,
And who by avalanche, who by powder,
Who for his greed, who for his hunger,
And who shall I say is calling?
And who by brave assent, who by accident,
Who in solitude, who in this mirror,
Who by his ladys command, who by his own hand,
Who in mortal chains, who in power,
And who shall I say is calling?
ולקינוח ברברה סטרייסנד ואבינו מלכנו .
בין השיעור המצוין של מייקל וויגר על הפיוט "ונתנה תקף" ולפני החוק, למהלך שהובילה שרית אידל על התפתחות ראש השנה והשינוים בדימוים של אלוהים, עלו בי מחשבות שאנן בשלות מספיק כדי להעלותן על הכתב, אך הן ילווני במהלך החג.
והנה נתנה תקף" בהלחנת יאיר רוזנבלום. הכותרת מטעה שהרי ונתנה תקף אינו פיוט המושר רק ביום כיפור, אלא גם בראש השנה.
והגירסא של לאונרד כהן
והמילים שלו:
And who by fire, who by water,
Who in the sunshine, who in the night time,
Who by high ordeal, who by common trial,
Who in your merry merry month of may,
Who by very slow decay,
And who shall I say is calling?
And who in her lonely slip, who by barbiturate,
Who in these realms of love, who by something blunt,
And who by avalanche, who by powder,
Who for his greed, who for his hunger,
And who shall I say is calling?
And who by brave assent, who by accident,
Who in solitude, who in this mirror,
Who by his ladys command, who by his own hand,
Who in mortal chains, who in power,
And who shall I say is calling?
ולקינוח ברברה סטרייסנד ואבינו מלכנו .
יום שלישי, 15 בספטמבר 2009
תפילה לשלום גלעד שליט חוברה על ידי ד"ר יעל לוין מתוך אתר קולך
תְּפִלָּה לְגִלְעָד שַׁלִּיט לאומרה בבתי הכנסת בראש השנה
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אֵל מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים, פְּקֹד נָא לְטוֹבָה בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה אֶת גִּלְעָד בֶּן אֲבִיבָה וְנוֹעַם שַׁלִּיט, אֲשֶׁר הָלַךְ שְׁבִי לִפְנֵי צָר.
מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמָן, זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים. זָכְרֵהוּ לְחָיַיִם, מֶלֶךְ חֵפֶץ בַּחַיִּים, וּפְדֵהוּ וְהוֹצִיאוֹ מְהֵרָה מִמַּסְגֵּר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא ישְׁבֵי חֹשֶׁךְ".
אָנָּא מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם, הַחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר, וִיקֻיַּם בּוֹ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ", וּמִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים".
חֲמוֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ, וְהַט אֶל גִּלְעָד בֶּן אֲבִיבָה וְנוֹעַם שַׁלִּיט חֶסֶד בְּיוֹם הַדִּין הַזֶּה. זָכְרֵהוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵהוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, בִּזְכוּת יוֹסֵף שֶׁיָּצָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִבֵּית הָאֲסוּרִים וּבִזְכוּת שָׂרָה, רָחֵל וְחַנָּה שֶׁנִּפְקְדוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּבַעֲבוּר שֶׁכָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה מִתְפַּלֵּל עָלָיו שֶׁיָּשׁוּב מְהֵרָה בְּשָׁלוֹם. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.
מראי מקומות למקורות התפילה
אֵל מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים - הביטוי "מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים וּמִתְפַּיֵּס בְּתַחֲנוּנִים" מופיע בסדר סליחות וכן גם בסדר תחנון. אֲשֶׁר הָלַךְ שְׁבִי לִפְנֵי צָר - על משקל הנאמר באיכה א, ה: "עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר". מִי כָמוֹךָ... לְחַיִּים בְּרַחֲמִים - קטע ההוספה בעשרת ימי תשובה לברכת גבורות בתפילת העמידה בנוסח ספרד ובנוסח עדות המזרח. בנוסח אשכנז הגרסה היא: "מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים...". זָכְרֵהוּ...בַּחַיִּים - על משקל חלקה הראשון של ההוספה לברכת אבות בעשרת ימי תשובה: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים". לְהוֹצִיא...חֹשֶׁךְ - ישעיה מב, ז. אָנָּא מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם - מתוך סדר תחנון לפי נוסח אשכנז ונוסח ספרד. נוסח עדות המזרח הוא: "אָנָּא מֶלֶךְ רַחוּם וְחַנּוּן". הַחוֹתֵךְ...חַי - מתוך הפיוט "הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט" ("וְכֹל מַאֲמִינִים") הנאמר במוסף של ראש השנה ובמוסף של יום הכיפורים. תָּבוֹא...אָסִיר - תהלים עט, יא. וראו באורח דומה שם קב, כא: "לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר". לִקְרֹא...קוֹחַ - ישעיה סא, א. ה' מַתִּיר אֲסוּרִים - תהלים קמו, ז. חֲמוֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ - מתוך תפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים ותפילת נעילה. משמעות המילה "מַעֲשֶׂיךָ" היא ברואיך.
באורח דומה, בפיוט "לְאֵ-ל עוֹרֵךְ דִּין" הנאמר בתפילת שחרית של ראש השנה ויום הכיפורים מצוי הנוסח: "לְחוֹמֵל מַעֲשָׂיו בְּיוֹם דִּין". וְהַט...חֶסֶד - על משקל הנאמר ביוסף בבראשית לט, כא: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר". וראו עוד להלן בסמוך. בְּיוֹם הַדִּין הַזֶּה - על משקל הנוסח המסורתי של תפילת "מי שברך" לעולה לתורה בראש השנה: "... וְיִכְתְּבֵהוּ וְיַחְתְּמֵהוּ לְחַיִּים טוֹבִים בְּזֶה יוֹם הַדִּין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֶחָיו". זָכְרֵהוּ...וְרַחֲמִים - על משקל הנאמר בברכת זיכרונות במוסף ראש השנה: "אֱלקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים". בִּזְכוּת יוֹסֵף...הָאֲסוּרִים - על יציאתו של יוסף מבית האסורים בראש השנה, עיינו בבלי ראש השנה י ע"ב-יא ע"א, יא ע"ב. וּבִזְכוּת שָׂרָה, רָחֵל וְחַנָּה...בראש השנה - ראו שם, י ע"ב-יא ע"א. וּבַעֲבוּר - מילה זו מופיעה בשמות כ, יז ובאיוב כ, ב.
על התפילה
מובא כאן נוסח תפילה למען שחרורו של גלעד שליט, תפילה המיועדת להיאמר בבתי הכנסת בראש השנה, כדי לעורר רחמי שמים בקהל עם בעיצומו של יום הדין. תפילה זו נתחברה על ידי לאחרונה. התפילה עושה שימוש מובהק במוטיבים רעיוניים ובהיגדים לשוניים מתוך תפילות ראש השנה. נוסח התפילה אינו מליצי והתפילה היא עתירה הכתובה בלשון השגור בפי כול, וכן לאור ריבוי תפילות היום - נוסחהּ באורח מודע אינו כה ארוך.
ישנם מקומות אחדים במהלך תפילות היום, אשר תפילה זו ראויה ויכולה להיות נאמרת בהם. על כן נראה שאין להתוות ולהעלות המלצה אחידה בעניין הזה, אלא כל קהילה אשר תבחר לשאת תפילה זו, תוכל לקבוע את המיקום המתאים לה. התפילה יכולה גם להיאמר ביחידות ולא בציבור, תוך התאמת המשפט החותם.
התפילה נשענת על מקורות רבים, לרבות על קטעי תפילה, ונוסחהּ מותאם לנוסח ספרד, אולם בהערות צוינו הלשונות המקבילים בנוסח אשכנז ובנוסח עדות המזרח, ואפשר בנקל להסב את גרסת התפילה למנהגים הללו.
יומו הראשון של ראש השנה חל השנה בשבת. תפילה זו לשחרור גלעד שליט פותחת בכינוי "אבינו מלכנו", אולם בהקשר זה חשוב לציין כי למרות שאין אומרים בראש השנה שחל בשבת את תפילת "אבינו מלכנו", אין כל מניעה לומר צירוף זה עצמו. כינוי זה גופו מופיע במהלך הברכה הקודמת לקריאת שמע, ברכת "אהבה רבה" בנוסח אשכנז, וברכת "אהבת עולם" בנוסח ספרד ובנוסח עדות המזרח. צירוף זה אף פותח את קטע התפילה "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זְכֹר רַחֲמֶיךָ וּכְבוֹשׁ כַּעַסְךָ", הנאמר בראש השנה לקראת סוף תפילת מוסף, אף בשעה שמועד זה חל בשבת.
תפילה זו לשחרורו של גלעד שליט מצטרפת לשורה של תפילות אחרות שחיברתי מכבר, מהן הנאמרות בבתי הכנסת, ומכללן "מי שברך להתרת עגונות ומסורבות גט", הנישא בבתי כנסת רבים בשבת הקודמת ליום העגונה הבין-לאומי החל בתענית אסתר.
יהי רצון שתפילה זו, ותפילות נוספות הנישאות בימים אלה לשחרורו של גלעד שליט, לא ישובו ריקם, אלא יבקעו שערי רקיע ויגיעו עד לפני כיסא הכבוד.
A Prayer of Behalf of Gilad Shalit / Yael Levine
To be Recited in the Synagogue On Rosh Ha-Shanah
Our Father, Our King, God who becomes appeased through compassion, consider favorably with Your Kindness on this Day of Rememberance, Gilad, son of Aviva and Noam Shalit, who has been taken into captivity by the enemy.
Who is like You, Merciful Father, Who recalls His creatures mercifully for life. Remember him for life, O King Who desires life, and redeem and release him soon from his confinement, as it is written: "To rescue prisoners from confinement, from the dungeon those who sit in darkness" (Isaiah 42, 7).
Please, O gracious and compassionate King, who apportions life for all the living, may the cry of the prisoner come before You, and may the biblical verse be fulfilled in him: "To proclaim release to the captives, liberation to the imprisoned" (Isaiah. 61, 1), as well as the Scripture: "God releases the bound" (Psalms 146, 7).
Have compassion on Your handiwork, and extend kindness to Gilad, son of Aviva and Noam Shalit, on this Day of Judgment. Our God and the God of our forefathers, remember him with a favorable memory before You, and visit him with a recollection of salvation and mercy, by the merit of Joseph, who was discharged from prison on Rosh ha-Shanah and by the merits of Sarah, Rachel, and Hannah who were frequented on Rosh ha-Shanah; and because this entire holy congregation is praying on his behalf that he return safely soon. Amen, so may it be Your will.
יעל לוין היא בעלת תואר דוקטור מן המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, פרסמה מחקרים ועיונים הנסבים בעיקרם על היבטים שונים של האישה ביהדות.
אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אֵל מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים, פְּקֹד נָא לְטוֹבָה בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה אֶת גִּלְעָד בֶּן אֲבִיבָה וְנוֹעַם שַׁלִּיט, אֲשֶׁר הָלַךְ שְׁבִי לִפְנֵי צָר.
מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמָן, זוֹכֵר יְצוּרָיו לְחַיִּים בְּרַחֲמִים. זָכְרֵהוּ לְחָיַיִם, מֶלֶךְ חֵפֶץ בַּחַיִּים, וּפְדֵהוּ וְהוֹצִיאוֹ מְהֵרָה מִמַּסְגֵּר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא ישְׁבֵי חֹשֶׁךְ".
אָנָּא מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם, הַחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי, תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר, וִיקֻיַּם בּוֹ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ", וּמִקְרָא שֶׁכָּתוּב: "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים".
חֲמוֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ, וְהַט אֶל גִּלְעָד בֶּן אֲבִיבָה וְנוֹעַם שַׁלִּיט חֶסֶד בְּיוֹם הַדִּין הַזֶּה. זָכְרֵהוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ, וּפָקְדֵהוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים, בִּזְכוּת יוֹסֵף שֶׁיָּצָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִבֵּית הָאֲסוּרִים וּבִזְכוּת שָׂרָה, רָחֵל וְחַנָּה שֶׁנִּפְקְדוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּבַעֲבוּר שֶׁכָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה מִתְפַּלֵּל עָלָיו שֶׁיָּשׁוּב מְהֵרָה בְּשָׁלוֹם. אָמֵן, כֵּן יְהִי רָצוֹן.
מראי מקומות למקורות התפילה
אֵל מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים - הביטוי "מִתְרַצֶּה בְּרַחֲמִים וּמִתְפַּיֵּס בְּתַחֲנוּנִים" מופיע בסדר סליחות וכן גם בסדר תחנון. אֲשֶׁר הָלַךְ שְׁבִי לִפְנֵי צָר - על משקל הנאמר באיכה א, ה: "עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר". מִי כָמוֹךָ... לְחַיִּים בְּרַחֲמִים - קטע ההוספה בעשרת ימי תשובה לברכת גבורות בתפילת העמידה בנוסח ספרד ובנוסח עדות המזרח. בנוסח אשכנז הגרסה היא: "מִי כָמוֹךָ אַב הָרַחֲמִים...". זָכְרֵהוּ...בַּחַיִּים - על משקל חלקה הראשון של ההוספה לברכת אבות בעשרת ימי תשובה: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים". לְהוֹצִיא...חֹשֶׁךְ - ישעיה מב, ז. אָנָּא מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם - מתוך סדר תחנון לפי נוסח אשכנז ונוסח ספרד. נוסח עדות המזרח הוא: "אָנָּא מֶלֶךְ רַחוּם וְחַנּוּן". הַחוֹתֵךְ...חַי - מתוך הפיוט "הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט" ("וְכֹל מַאֲמִינִים") הנאמר במוסף של ראש השנה ובמוסף של יום הכיפורים. תָּבוֹא...אָסִיר - תהלים עט, יא. וראו באורח דומה שם קב, כא: "לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר". לִקְרֹא...קוֹחַ - ישעיה סא, א. ה' מַתִּיר אֲסוּרִים - תהלים קמו, ז. חֲמוֹל עַל מַעֲשֶׂיךָ - מתוך תפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים ותפילת נעילה. משמעות המילה "מַעֲשֶׂיךָ" היא ברואיך.
באורח דומה, בפיוט "לְאֵ-ל עוֹרֵךְ דִּין" הנאמר בתפילת שחרית של ראש השנה ויום הכיפורים מצוי הנוסח: "לְחוֹמֵל מַעֲשָׂיו בְּיוֹם דִּין". וְהַט...חֶסֶד - על משקל הנאמר ביוסף בבראשית לט, כא: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר". וראו עוד להלן בסמוך. בְּיוֹם הַדִּין הַזֶּה - על משקל הנוסח המסורתי של תפילת "מי שברך" לעולה לתורה בראש השנה: "... וְיִכְתְּבֵהוּ וְיַחְתְּמֵהוּ לְחַיִּים טוֹבִים בְּזֶה יוֹם הַדִּין עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֶחָיו". זָכְרֵהוּ...וְרַחֲמִים - על משקל הנאמר בברכת זיכרונות במוסף ראש השנה: "אֱלקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ זָכְרֵנוּ בְּזִכָּרוֹן טוֹב לְפָנֶיךָ וּפָקְדֵנוּ בִּפְקֻדַּת יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים". בִּזְכוּת יוֹסֵף...הָאֲסוּרִים - על יציאתו של יוסף מבית האסורים בראש השנה, עיינו בבלי ראש השנה י ע"ב-יא ע"א, יא ע"ב. וּבִזְכוּת שָׂרָה, רָחֵל וְחַנָּה...בראש השנה - ראו שם, י ע"ב-יא ע"א. וּבַעֲבוּר - מילה זו מופיעה בשמות כ, יז ובאיוב כ, ב.
על התפילה
מובא כאן נוסח תפילה למען שחרורו של גלעד שליט, תפילה המיועדת להיאמר בבתי הכנסת בראש השנה, כדי לעורר רחמי שמים בקהל עם בעיצומו של יום הדין. תפילה זו נתחברה על ידי לאחרונה. התפילה עושה שימוש מובהק במוטיבים רעיוניים ובהיגדים לשוניים מתוך תפילות ראש השנה. נוסח התפילה אינו מליצי והתפילה היא עתירה הכתובה בלשון השגור בפי כול, וכן לאור ריבוי תפילות היום - נוסחהּ באורח מודע אינו כה ארוך.
ישנם מקומות אחדים במהלך תפילות היום, אשר תפילה זו ראויה ויכולה להיות נאמרת בהם. על כן נראה שאין להתוות ולהעלות המלצה אחידה בעניין הזה, אלא כל קהילה אשר תבחר לשאת תפילה זו, תוכל לקבוע את המיקום המתאים לה. התפילה יכולה גם להיאמר ביחידות ולא בציבור, תוך התאמת המשפט החותם.
התפילה נשענת על מקורות רבים, לרבות על קטעי תפילה, ונוסחהּ מותאם לנוסח ספרד, אולם בהערות צוינו הלשונות המקבילים בנוסח אשכנז ובנוסח עדות המזרח, ואפשר בנקל להסב את גרסת התפילה למנהגים הללו.
יומו הראשון של ראש השנה חל השנה בשבת. תפילה זו לשחרור גלעד שליט פותחת בכינוי "אבינו מלכנו", אולם בהקשר זה חשוב לציין כי למרות שאין אומרים בראש השנה שחל בשבת את תפילת "אבינו מלכנו", אין כל מניעה לומר צירוף זה עצמו. כינוי זה גופו מופיע במהלך הברכה הקודמת לקריאת שמע, ברכת "אהבה רבה" בנוסח אשכנז, וברכת "אהבת עולם" בנוסח ספרד ובנוסח עדות המזרח. צירוף זה אף פותח את קטע התפילה "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ זְכֹר רַחֲמֶיךָ וּכְבוֹשׁ כַּעַסְךָ", הנאמר בראש השנה לקראת סוף תפילת מוסף, אף בשעה שמועד זה חל בשבת.
תפילה זו לשחרורו של גלעד שליט מצטרפת לשורה של תפילות אחרות שחיברתי מכבר, מהן הנאמרות בבתי הכנסת, ומכללן "מי שברך להתרת עגונות ומסורבות גט", הנישא בבתי כנסת רבים בשבת הקודמת ליום העגונה הבין-לאומי החל בתענית אסתר.
יהי רצון שתפילה זו, ותפילות נוספות הנישאות בימים אלה לשחרורו של גלעד שליט, לא ישובו ריקם, אלא יבקעו שערי רקיע ויגיעו עד לפני כיסא הכבוד.
A Prayer of Behalf of Gilad Shalit / Yael Levine
To be Recited in the Synagogue On Rosh Ha-Shanah
Our Father, Our King, God who becomes appeased through compassion, consider favorably with Your Kindness on this Day of Rememberance, Gilad, son of Aviva and Noam Shalit, who has been taken into captivity by the enemy.
Who is like You, Merciful Father, Who recalls His creatures mercifully for life. Remember him for life, O King Who desires life, and redeem and release him soon from his confinement, as it is written: "To rescue prisoners from confinement, from the dungeon those who sit in darkness" (Isaiah 42, 7).
Please, O gracious and compassionate King, who apportions life for all the living, may the cry of the prisoner come before You, and may the biblical verse be fulfilled in him: "To proclaim release to the captives, liberation to the imprisoned" (Isaiah. 61, 1), as well as the Scripture: "God releases the bound" (Psalms 146, 7).
Have compassion on Your handiwork, and extend kindness to Gilad, son of Aviva and Noam Shalit, on this Day of Judgment. Our God and the God of our forefathers, remember him with a favorable memory before You, and visit him with a recollection of salvation and mercy, by the merit of Joseph, who was discharged from prison on Rosh ha-Shanah and by the merits of Sarah, Rachel, and Hannah who were frequented on Rosh ha-Shanah; and because this entire holy congregation is praying on his behalf that he return safely soon. Amen, so may it be Your will.
יעל לוין היא בעלת תואר דוקטור מן המחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, פרסמה מחקרים ועיונים הנסבים בעיקרם על היבטים שונים של האישה ביהדות.
יום רביעי, 9 בספטמבר 2009
ומהו עיקר הלימוד?
מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב'
יש לפרש כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד אשר על כן נקראו החכמים סופרים
יש לפרש כי עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד אשר על כן נקראו החכמים סופרים
יום שני, 7 בספטמבר 2009
מהיעלמות לריקוד
מאמר שפירסמתי בגיליון האחרון של כתב העת דעות
מהיעלמות לריקוד
הגוף בשירה העברית המתחדשת
"יותר גוף יותר כתיבה"
הלן סיסקו, "צחוקה של המדוזה"
בשירה האמונית קיימת באופן אימננטי כמיהה וחתירה לקראת מפגש בלתי מתווך עם האל. בדברים שלהלן אבקש לבדוק דרכי התמודדות שונות במפגש עם האל, המוצעות בשיריהן של שלוש משוררות דתיות: זלדה מחד, ונעמה שקד וסיון הר-שפי מאידך. האופן בו כל משוררת בוחרת להתמודד עם הגילוי האלוהי קשור לתפיסת הגוף שלה, ולראייתו כנוכח או נעדר מול האל. זיקות רבות קיימות בין זלדה לשקד והר-שפי, אך בעוד הראשונה מתמודדת עם העמידה מול האל בעזרת מנגנון של היטמעות או העלמות, בוחרות שתי האחרונות בדרכים אחרות. הראשונה תבחר במחול והשניה בציווי.
נדנדה עם האל
הגוף נוכח בשירה עוד מימי התנ"ך - בספר תהילים ובשיר השירים, עבור במשוררי ימי הביניים ועד לימינו. הרי קשה לכתוב "אני" בלי להתייחס לאדם קונקרטי בעל גוף, וכל שירה הבאה לחקות או לשנות את העולם תדון גם ברצונות, בתשוקות ובחוויות שונות שרבות מהן קשורות לגוף. ניתן, כמובן, לכתוב ולדבר על הגוף גם בלי להשתמש בכינוי גוף (את, אני, היא וכו') או תוך שימוש בלשון פיגורטיבית. אך התייחסות לגוף עשוייה להתבטא בדרכים רבות ושונות: באיזה שפה פואטית ובאילו כלים ידובר על הגוף? האם ידובר בו ברמזים או דווקא בשפה גלויה ומנכיחה? האם יהיה שימוש נרחב באותה לשון פיגורטיבית הנחשבת לנשית יותר, או שמא במטאפורות המעמיסות ודוחקות שדות סמנטיים ונחשבות לכלי גברי בשירה? האם קיימת התייחסות נבדלת לגוף הנשי לעומת הגוף הגברי? כיצד הגוף נקשר לחויה הרוחנית של המפגש עם אלוהים?
בשירה "אני ציפור מתה", פותחת זלדה בגוף ראשון ומציבה את אחת שורות הפתיחה המטלטלות ביותר בשירה העברית. השיר עוסק בציפור השבה לתחייה, וכפי שמעירה חמוטל צמיר בספרה "בשם הנוף: לאומיות מגדר וסובייקטיביות בשירה הישראלית בשנות החמישים והשישים", זהו שיר ארס-פואטי הדן בהתעוררות כוחות היצירה. השיר נפתח בשורות קצרות ועצובות במהלך הפורט על מנעדים רחבים של הנפש.
אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה,
צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה.
צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר.
בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי.
הדוברת מדמה עצמה לציפור המסמלת את השירה, החופש והיצירה. אך זו ציפור מתה, חסרת חיות ונטולת כוחות יצירה; ישנה סתמיות בציפור המתה הזו. בשורה השלישית אנו מגלים כי זו אינה סתם ציפור, אלא ציפור עם מעיל. המעיל בוודאי אינו לקוח מעולמה של הציפור אלא מעולמה-ארונה של הדוברת; הוא הפריט המשותף לשתיהן ומסמן גוף פיזי הלובש אותו: זו אינה רק ציפור סמלית, זו ציפור בגוף ראשון, בעלת גוף, ובעלת מעיל. איננו יודעים מה אומר לה הלץ, אך התחושה שעולה היא שעלבון מזלזל או לועג מוטח בה. התחושה שהדוברת מקטינה את מקומה מתחזקת לאור האלוזיה לספר תהילים: "כל רואי ילעגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש" (תהילים, כ"ב ז'). תיאור הציפור המתה הנתונה ללעג אינו מותיר בנו רושם של כוחות יצירה וחופש כלל. מה יקרה לאותה ציפור בעלת מעיל וגוף בהמשך?
פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ -
חַי עוֹלָמִים,
בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר -
רַק אַתָּה קַיָם.
בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפוֹר עִם שִיר
נִסְתָּר
הציפור חווה התגלות אלוהית המטביעה בה את ההכרה בנצחיות האל, שבניגוד לאותה ציפור,חי לעולמים ובכל העולמות. האוקסימורון העדין של שתיקה אופפת מתאר את רגע ההתגלות ("וכל העם רואים את הקולות") ואנו חשים את השתיקה הנובעת מהמפגש עם האל, שתיקה המעידה על חזרה לחיים.
בבית השני מופיעה השורה המרכזית בשיר, בה מוחלפת הציפור מתה בעוף מת. עוף מצטייר כדבר נמוך וגס יותר מאשר הציפור, שיש בה עידון, שהיא מעין עוף "מיוחס" שאינו מיועד לאכילה. הפיכתה לסחורה מתכלה בעולם כלכלי – השוק השוקק - מעידה על הידרדרות נוספת במעמדה. בהחלפת הציפור בעוף טמון חילוף נוסף: העוף הוא זכרי, לעומת הציפור הנקבית. ואכן, בשורה הזו בדיוק הדוברת נעלמת: היא איננה ציפור-אישה בעלת מעיל וגוף, אלא עוף מדדה בשוק שוקק המכיר בקיום הבלעדי של האל. במעבר מגוף ראשון לגוף שלישי מתרחקת הדוברת מעצמה בד בבד עם ההדבקות וההטמעות באל, תוך חיזוקו ואשרור קיומו. זלדה מציבה מעין נדנדה עם האל, בה מיקומו של אחד שולל בהכרח את מיקומו של האחר באותו המקום. באופן פרדוקסלי, היא יכולה לשיר רק כעוף מת.
בשורה האחרונה בשיר מוצגת שוב הציפור, אך בשני שינויים משמעותיים: ציפור זו אינה מתה, ויש לה שיר, ובנוסף, היא מוצגת בנפרד מהדוברת - הציפור כבר אינה "אני". הדוברת בשיר צופה בה מבחוץ, מרוקנת מהמפגש עם האל; קיומה כסובייקט עצמאי אינו אפשרי יותר. הרגע המיסטי של האיחוד עם האל מוביל לשתי תוצאות סותרות ומשלימות כאחד: הוא כרוך בהתבטלות האני (הפיכתה של הציפור המתה לעוף מת וההיעלמות מאחורי הצורה הזכרית והגוף השלישי), אך זה גם מה שמשיבה לחיים. דרך איבוד הגוף-המעיל, והזיהוי הנשי נוצר שיר נסתר שספק אם הוא נשמע בעולם.
קירבה מחודשת
בשנת 1994 התקבצה חבורה של משוררים צעירים, בוגרי ישיבות ואולפנות, חלקם תושבי יהודה ושומרון, שהביאו ללב העשייה הספרותית שפה שירית אחרת ובמסגרת זו פרסמו את כתב העת "משיב הרוח". באתר האינטרנט של כתב העת מצוין כי "המטרה בראש ובראשונה הייתה להקים במה איכותית לשירה העברית, לאחר שחשנו כי לא היה במפה התרבותית בישראל דאז מקום או גוף (ההדגשה שלי - ש.נ.) שיכולים היו להוביל את החוויה הישראלית לגווניה בזיקה לחוויה ולמסורות היהודיות, או בקיצור – להשיב את הרוח!". בין המשוררים והעורכים המרכזיים נמנים נעמה שקד, שמואל קליין, יורם ניסנוביץ, אליעז כהן, נחום פצ'ניק ואבישר הר-שפי.
בהיסטוריוגרפיה של השירה העברית ישנם חוקרים כמו אריאל הירשפלד, המתנגדים לאבחנה כי שירה אמונית היא תופעה חדשה שהחלה ב"משיב הרוח" ופועלו, ורואים את מפעלם השירי כחלק משושלת המסירה מביאליק ואסתר ראב דרך זלדה, ט. כרמי, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, יונה וולך, י"צ רימון, אדמיאל קוסמן, יונדב קפלון ועוד טובים ורבים. בעיניי, המייחד חבורה זו הוא הרצון לראות בכתיבת השירה וקריאתה כלי לעבודה פנימית ולעבודת השם. שירתם מבטאת חתירה בלתי פוסקת להשיב אל מרכז החיים הדתיים התנסות חוייתית קיומית. השירה מלווה בהבעה אישית מובהקת ובביטוי יהודי לחוויות רוחניות מתרבויות אחרות; מעין ארוס ורליגיוזיות השלובים זה בזה. בחבורת "משיב הרוח" קיים רצון עז להשיב את הרוח לא רק לספרות העברית ולרפובליקה הספרותית החוצה, אלא גם לתוך בתי המדרש וליצירה הדתית פנימה.
פעמים רבות גם הגוף על גילויו השונים נרתם לעבודת השם בשירה האמונית המתחדשת - דרכו נגלה חסד האל ודרך בדידותו מועצם הרצון לגאולה. בניגוד לזלדה, המעלימה את עצמה דרך המפגש עם אלוהים, סיון הר שפי ונעמה שקד מנכיחות את קיומן, וכל אחת בקולה הייחודי מתארת קשר אינטימי וקרוב עם אלוהים, קשר המובע דרך גוף הנשי.
שלג / סיון הר שפי
בְּעֶרֶב שַׁבָּת
רִחֲפָה וְיָרְדָה אֶל הָעוֹלָם
מִטְפַּחַת שֶלֶג יְפֵהפִיָּה
וְאָחַזְתִּי בְּקָצֶהָ הָאֶחָד
וֵאלֹהִים בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי
וְהָיִינוּ שְׁנֵינוּ רוֹקְדִים
בִּצְמַרְמֹרֶת רִחוּק וְקִרְבָה
בִּסְחַרְחֹרֶת שִׂמְחָה
שֶׁל אַהֲבָתֵנוּ הַפִּתְאוֹמִית.
בשיר פשוט זה מציירת הדוברת תמונה של התגלות אלוהית אינטימית. זמן ההתגלות, ערב שבת, הוא זמן ניסי - במשנה בפרקי אבות (פרק ה', משנה ו') נאמר כי "עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאֵלּו הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ....". ניסים אלו נבראו ביום השישי לבריאת העולם ועתידים הם להתגלות כשיהיה בהם צורך. באותו זמן בערב שבת משהו נוסף בעולם, מטפחת שלג יפיפייה מרחפת ויורדת, באלוזיה לרוח אלוהים המרחפת על פני המים בזמן הקמאי טרום בריאת העולם. השלג מדומה בשיר למטפחת, המקושרת לעולם הנשי; מטפחת שלג זו היא הכלי המאפשר לדוברת ולאלוהים לחולל ביחד. התמונה העולה מזכירה את ה"מצווה טאנץ", בו הכלה רוקדת עם אבי החתן או עם האדמו"ר כאשר שניהם אוחזים במטפחת. הר שפי מבקשת להיות שותפה לאל במעשה הריקוד, המסמל את החוויה הדתית המתעוררת בה לנוכח השלג היורד. כפי שמיטבה לתאר הדוברת בשיר, הריקוד הוא צמרמורת ריחוק וקרבה - צמרמורת המורגשת בגוף ומעידה על התרגשות, על פחד ועל שמחה. האהבה הפתאומית הינה משותפת והדדית, ומתרחשת כביכול בנקודה אחת בזמן (בערב שבת עם רדת השלג), אך הופכת לחויה מטאפיזית דתית של תחושת קרבה, של מערכת יחסים משותפת עם האל ומשום כך - היא פתאומית לעד.
באופן בו מתארת הר שפי את קרבתה לאלוהים היא מנסחת מחדש אפשרות הבעה של קירבה אינטימית עם האל המותרת לאישה. באוזניי מהדהדות שורות של אסתר ראב שנכתבו בשנת 1979 בשירה "אני רק גלגול": "אני פרח כוהנים / על מדרגות ההר בירושלים", וכל מה שאותה בת כהן עושה הוא "ואלה הם חיי- / נזירה בודדה- / מורטת מנורות קדש- / בעשבי הרים ואפר מדורות". ראב מתריסה כנגד הסדר הפטרנליסטי שאינו רק גברי אלא גם כהני, ומשום כך היא מודרת פעמיים ונמנע ממנה לשמש בקודש ולהתקרב אל האלוהים.
גם נעמה שקד אינה צריכה להתקרב לאלוהים או לבית המקדש. היא אינה מחכה להתגלות אלא פונה לאל ישירות, ספק בתחינה ספק בציווי, ומבקשת ממנו ברכה. היא מבקשת בו על הלחם. אין זה הלחם הנוצרי שעליו מבקשת יונה וולך: "הרוח אוהבת אותי. / וגם הגשם. הלחם לעומת זאת / הוא מוצר לאהבה / מתפלצת מאהבה". התקבולת הנוצרת מייצרת זיהוי בין הדוברת לבין הלחם, ומכאן ההתפלצות/הפיצול, שכן האהבה ללחם היא אכילתו, והדוברת-הלחם אכן מתפצלת, נחתכת ומתפרקת לחתיכות. הקונוטציות הנוצריות מזהות את הדוברת עם הלחם הקדוש – כלומר כגופו של ישו – מוצר לאהבה כפי שמעירה חמוטל צמיר בספרה. אך לחמהּ של שקד הוא לחם אחר, המתייחס באלוזיה לפסוקים מספר שמות (פרק כ"ג, פס' כה-כו): "ועבדתם את ה' אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימי חייך אמלא". נעמה שקד מבקשת על הגוף, על עור הפנים הרועד בקרבת גבר, על קול המונה של עיר ועל קולה של אהבה - קולות מופלאים ההולכים מסוף העולם ועד סופו. במעין תיקון ל"תפילין" של יונה וולך, שקד מחזירה את השיח המיני, ואת הגוף הנשי על מלוא תשוקותיו ופחדיו אל אלוהים, ומבקשת את ברכתו.
בָּרֵךְ אֲדֹנָי אֶת לַחְמִי
הַגּוּף הַחַם
בָּרֵךְ אֶת עוֹר פָּנַי נָהָר רוֹעֵד
רֵיחַ אִישׁ עוֹבֵר בָּהֶן
בָּרֵך אֲדֹנָי קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל עִיר סוֹבֵב הוֹלֵךְ וְלֹא נִשְׁמָע
קוֹלָהּ שֶׁל אַהֲבָה בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת מִן הַגּוּף
מהיעלמות לריקוד
הגוף בשירה העברית המתחדשת
"יותר גוף יותר כתיבה"
הלן סיסקו, "צחוקה של המדוזה"
בשירה האמונית קיימת באופן אימננטי כמיהה וחתירה לקראת מפגש בלתי מתווך עם האל. בדברים שלהלן אבקש לבדוק דרכי התמודדות שונות במפגש עם האל, המוצעות בשיריהן של שלוש משוררות דתיות: זלדה מחד, ונעמה שקד וסיון הר-שפי מאידך. האופן בו כל משוררת בוחרת להתמודד עם הגילוי האלוהי קשור לתפיסת הגוף שלה, ולראייתו כנוכח או נעדר מול האל. זיקות רבות קיימות בין זלדה לשקד והר-שפי, אך בעוד הראשונה מתמודדת עם העמידה מול האל בעזרת מנגנון של היטמעות או העלמות, בוחרות שתי האחרונות בדרכים אחרות. הראשונה תבחר במחול והשניה בציווי.
נדנדה עם האל
הגוף נוכח בשירה עוד מימי התנ"ך - בספר תהילים ובשיר השירים, עבור במשוררי ימי הביניים ועד לימינו. הרי קשה לכתוב "אני" בלי להתייחס לאדם קונקרטי בעל גוף, וכל שירה הבאה לחקות או לשנות את העולם תדון גם ברצונות, בתשוקות ובחוויות שונות שרבות מהן קשורות לגוף. ניתן, כמובן, לכתוב ולדבר על הגוף גם בלי להשתמש בכינוי גוף (את, אני, היא וכו') או תוך שימוש בלשון פיגורטיבית. אך התייחסות לגוף עשוייה להתבטא בדרכים רבות ושונות: באיזה שפה פואטית ובאילו כלים ידובר על הגוף? האם ידובר בו ברמזים או דווקא בשפה גלויה ומנכיחה? האם יהיה שימוש נרחב באותה לשון פיגורטיבית הנחשבת לנשית יותר, או שמא במטאפורות המעמיסות ודוחקות שדות סמנטיים ונחשבות לכלי גברי בשירה? האם קיימת התייחסות נבדלת לגוף הנשי לעומת הגוף הגברי? כיצד הגוף נקשר לחויה הרוחנית של המפגש עם אלוהים?
בשירה "אני ציפור מתה", פותחת זלדה בגוף ראשון ומציבה את אחת שורות הפתיחה המטלטלות ביותר בשירה העברית. השיר עוסק בציפור השבה לתחייה, וכפי שמעירה חמוטל צמיר בספרה "בשם הנוף: לאומיות מגדר וסובייקטיביות בשירה הישראלית בשנות החמישים והשישים", זהו שיר ארס-פואטי הדן בהתעוררות כוחות היצירה. השיר נפתח בשורות קצרות ועצובות במהלך הפורט על מנעדים רחבים של הנפש.
אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה,
צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה.
צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר.
בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי.
הדוברת מדמה עצמה לציפור המסמלת את השירה, החופש והיצירה. אך זו ציפור מתה, חסרת חיות ונטולת כוחות יצירה; ישנה סתמיות בציפור המתה הזו. בשורה השלישית אנו מגלים כי זו אינה סתם ציפור, אלא ציפור עם מעיל. המעיל בוודאי אינו לקוח מעולמה של הציפור אלא מעולמה-ארונה של הדוברת; הוא הפריט המשותף לשתיהן ומסמן גוף פיזי הלובש אותו: זו אינה רק ציפור סמלית, זו ציפור בגוף ראשון, בעלת גוף, ובעלת מעיל. איננו יודעים מה אומר לה הלץ, אך התחושה שעולה היא שעלבון מזלזל או לועג מוטח בה. התחושה שהדוברת מקטינה את מקומה מתחזקת לאור האלוזיה לספר תהילים: "כל רואי ילעגו לי יפטירו בשפה יניעו ראש" (תהילים, כ"ב ז'). תיאור הציפור המתה הנתונה ללעג אינו מותיר בנו רושם של כוחות יצירה וחופש כלל. מה יקרה לאותה ציפור בעלת מעיל וגוף בהמשך?
פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ -
חַי עוֹלָמִים,
בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר -
רַק אַתָּה קַיָם.
בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפוֹר עִם שִיר
נִסְתָּר
הציפור חווה התגלות אלוהית המטביעה בה את ההכרה בנצחיות האל, שבניגוד לאותה ציפור,חי לעולמים ובכל העולמות. האוקסימורון העדין של שתיקה אופפת מתאר את רגע ההתגלות ("וכל העם רואים את הקולות") ואנו חשים את השתיקה הנובעת מהמפגש עם האל, שתיקה המעידה על חזרה לחיים.
בבית השני מופיעה השורה המרכזית בשיר, בה מוחלפת הציפור מתה בעוף מת. עוף מצטייר כדבר נמוך וגס יותר מאשר הציפור, שיש בה עידון, שהיא מעין עוף "מיוחס" שאינו מיועד לאכילה. הפיכתה לסחורה מתכלה בעולם כלכלי – השוק השוקק - מעידה על הידרדרות נוספת במעמדה. בהחלפת הציפור בעוף טמון חילוף נוסף: העוף הוא זכרי, לעומת הציפור הנקבית. ואכן, בשורה הזו בדיוק הדוברת נעלמת: היא איננה ציפור-אישה בעלת מעיל וגוף, אלא עוף מדדה בשוק שוקק המכיר בקיום הבלעדי של האל. במעבר מגוף ראשון לגוף שלישי מתרחקת הדוברת מעצמה בד בבד עם ההדבקות וההטמעות באל, תוך חיזוקו ואשרור קיומו. זלדה מציבה מעין נדנדה עם האל, בה מיקומו של אחד שולל בהכרח את מיקומו של האחר באותו המקום. באופן פרדוקסלי, היא יכולה לשיר רק כעוף מת.
בשורה האחרונה בשיר מוצגת שוב הציפור, אך בשני שינויים משמעותיים: ציפור זו אינה מתה, ויש לה שיר, ובנוסף, היא מוצגת בנפרד מהדוברת - הציפור כבר אינה "אני". הדוברת בשיר צופה בה מבחוץ, מרוקנת מהמפגש עם האל; קיומה כסובייקט עצמאי אינו אפשרי יותר. הרגע המיסטי של האיחוד עם האל מוביל לשתי תוצאות סותרות ומשלימות כאחד: הוא כרוך בהתבטלות האני (הפיכתה של הציפור המתה לעוף מת וההיעלמות מאחורי הצורה הזכרית והגוף השלישי), אך זה גם מה שמשיבה לחיים. דרך איבוד הגוף-המעיל, והזיהוי הנשי נוצר שיר נסתר שספק אם הוא נשמע בעולם.
קירבה מחודשת
בשנת 1994 התקבצה חבורה של משוררים צעירים, בוגרי ישיבות ואולפנות, חלקם תושבי יהודה ושומרון, שהביאו ללב העשייה הספרותית שפה שירית אחרת ובמסגרת זו פרסמו את כתב העת "משיב הרוח". באתר האינטרנט של כתב העת מצוין כי "המטרה בראש ובראשונה הייתה להקים במה איכותית לשירה העברית, לאחר שחשנו כי לא היה במפה התרבותית בישראל דאז מקום או גוף (ההדגשה שלי - ש.נ.) שיכולים היו להוביל את החוויה הישראלית לגווניה בזיקה לחוויה ולמסורות היהודיות, או בקיצור – להשיב את הרוח!". בין המשוררים והעורכים המרכזיים נמנים נעמה שקד, שמואל קליין, יורם ניסנוביץ, אליעז כהן, נחום פצ'ניק ואבישר הר-שפי.
בהיסטוריוגרפיה של השירה העברית ישנם חוקרים כמו אריאל הירשפלד, המתנגדים לאבחנה כי שירה אמונית היא תופעה חדשה שהחלה ב"משיב הרוח" ופועלו, ורואים את מפעלם השירי כחלק משושלת המסירה מביאליק ואסתר ראב דרך זלדה, ט. כרמי, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, יונה וולך, י"צ רימון, אדמיאל קוסמן, יונדב קפלון ועוד טובים ורבים. בעיניי, המייחד חבורה זו הוא הרצון לראות בכתיבת השירה וקריאתה כלי לעבודה פנימית ולעבודת השם. שירתם מבטאת חתירה בלתי פוסקת להשיב אל מרכז החיים הדתיים התנסות חוייתית קיומית. השירה מלווה בהבעה אישית מובהקת ובביטוי יהודי לחוויות רוחניות מתרבויות אחרות; מעין ארוס ורליגיוזיות השלובים זה בזה. בחבורת "משיב הרוח" קיים רצון עז להשיב את הרוח לא רק לספרות העברית ולרפובליקה הספרותית החוצה, אלא גם לתוך בתי המדרש וליצירה הדתית פנימה.
פעמים רבות גם הגוף על גילויו השונים נרתם לעבודת השם בשירה האמונית המתחדשת - דרכו נגלה חסד האל ודרך בדידותו מועצם הרצון לגאולה. בניגוד לזלדה, המעלימה את עצמה דרך המפגש עם אלוהים, סיון הר שפי ונעמה שקד מנכיחות את קיומן, וכל אחת בקולה הייחודי מתארת קשר אינטימי וקרוב עם אלוהים, קשר המובע דרך גוף הנשי.
שלג / סיון הר שפי
בְּעֶרֶב שַׁבָּת
רִחֲפָה וְיָרְדָה אֶל הָעוֹלָם
מִטְפַּחַת שֶלֶג יְפֵהפִיָּה
וְאָחַזְתִּי בְּקָצֶהָ הָאֶחָד
וֵאלֹהִים בַּקָּצֶה הַשֵּׁנִי
וְהָיִינוּ שְׁנֵינוּ רוֹקְדִים
בִּצְמַרְמֹרֶת רִחוּק וְקִרְבָה
בִּסְחַרְחֹרֶת שִׂמְחָה
שֶׁל אַהֲבָתֵנוּ הַפִּתְאוֹמִית.
בשיר פשוט זה מציירת הדוברת תמונה של התגלות אלוהית אינטימית. זמן ההתגלות, ערב שבת, הוא זמן ניסי - במשנה בפרקי אבות (פרק ה', משנה ו') נאמר כי "עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְאֵלּו הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ....". ניסים אלו נבראו ביום השישי לבריאת העולם ועתידים הם להתגלות כשיהיה בהם צורך. באותו זמן בערב שבת משהו נוסף בעולם, מטפחת שלג יפיפייה מרחפת ויורדת, באלוזיה לרוח אלוהים המרחפת על פני המים בזמן הקמאי טרום בריאת העולם. השלג מדומה בשיר למטפחת, המקושרת לעולם הנשי; מטפחת שלג זו היא הכלי המאפשר לדוברת ולאלוהים לחולל ביחד. התמונה העולה מזכירה את ה"מצווה טאנץ", בו הכלה רוקדת עם אבי החתן או עם האדמו"ר כאשר שניהם אוחזים במטפחת. הר שפי מבקשת להיות שותפה לאל במעשה הריקוד, המסמל את החוויה הדתית המתעוררת בה לנוכח השלג היורד. כפי שמיטבה לתאר הדוברת בשיר, הריקוד הוא צמרמורת ריחוק וקרבה - צמרמורת המורגשת בגוף ומעידה על התרגשות, על פחד ועל שמחה. האהבה הפתאומית הינה משותפת והדדית, ומתרחשת כביכול בנקודה אחת בזמן (בערב שבת עם רדת השלג), אך הופכת לחויה מטאפיזית דתית של תחושת קרבה, של מערכת יחסים משותפת עם האל ומשום כך - היא פתאומית לעד.
באופן בו מתארת הר שפי את קרבתה לאלוהים היא מנסחת מחדש אפשרות הבעה של קירבה אינטימית עם האל המותרת לאישה. באוזניי מהדהדות שורות של אסתר ראב שנכתבו בשנת 1979 בשירה "אני רק גלגול": "אני פרח כוהנים / על מדרגות ההר בירושלים", וכל מה שאותה בת כהן עושה הוא "ואלה הם חיי- / נזירה בודדה- / מורטת מנורות קדש- / בעשבי הרים ואפר מדורות". ראב מתריסה כנגד הסדר הפטרנליסטי שאינו רק גברי אלא גם כהני, ומשום כך היא מודרת פעמיים ונמנע ממנה לשמש בקודש ולהתקרב אל האלוהים.
גם נעמה שקד אינה צריכה להתקרב לאלוהים או לבית המקדש. היא אינה מחכה להתגלות אלא פונה לאל ישירות, ספק בתחינה ספק בציווי, ומבקשת ממנו ברכה. היא מבקשת בו על הלחם. אין זה הלחם הנוצרי שעליו מבקשת יונה וולך: "הרוח אוהבת אותי. / וגם הגשם. הלחם לעומת זאת / הוא מוצר לאהבה / מתפלצת מאהבה". התקבולת הנוצרת מייצרת זיהוי בין הדוברת לבין הלחם, ומכאן ההתפלצות/הפיצול, שכן האהבה ללחם היא אכילתו, והדוברת-הלחם אכן מתפצלת, נחתכת ומתפרקת לחתיכות. הקונוטציות הנוצריות מזהות את הדוברת עם הלחם הקדוש – כלומר כגופו של ישו – מוצר לאהבה כפי שמעירה חמוטל צמיר בספרה. אך לחמהּ של שקד הוא לחם אחר, המתייחס באלוזיה לפסוקים מספר שמות (פרק כ"ג, פס' כה-כו): "ועבדתם את ה' אלוהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימי חייך אמלא". נעמה שקד מבקשת על הגוף, על עור הפנים הרועד בקרבת גבר, על קול המונה של עיר ועל קולה של אהבה - קולות מופלאים ההולכים מסוף העולם ועד סופו. במעין תיקון ל"תפילין" של יונה וולך, שקד מחזירה את השיח המיני, ואת הגוף הנשי על מלוא תשוקותיו ופחדיו אל אלוהים, ומבקשת את ברכתו.
בָּרֵךְ אֲדֹנָי אֶת לַחְמִי
הַגּוּף הַחַם
בָּרֵךְ אֶת עוֹר פָּנַי נָהָר רוֹעֵד
רֵיחַ אִישׁ עוֹבֵר בָּהֶן
בָּרֵך אֲדֹנָי קוֹל הֲמוֹנָהּ שֶׁל עִיר סוֹבֵב הוֹלֵךְ וְלֹא נִשְׁמָע
קוֹלָהּ שֶׁל אַהֲבָה בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת מִן הַגּוּף
יום שני, 13 ביולי 2009
ניאו-רפורמה ומחלוקת חכמים
על הפרשה וגילגוליה תוכלו לקרוא כאן וכאן.
והנה מכתב גלוי של שני הרבנים שפורסם היום.
מכתב לבוגרי הישיבה בעקבות הפולמוס עם הרב יהושע שפירא
מאת: הרב יובל שרלו
לבוגרי הישיבה וממשיכי דרכה,
בכל פעם שעולה עימות ציבורי על דרכנו אני מוצא את עצמי מתלבט בין שתי אפשרויות. ראשונה בהן היא בראש ובראשונה להקשיב לדברי הנגד שנאמרים, לבחון את עצמנו חזור ובחון, לבדוק מה צריך לשנות ומה צריך דווקא להעצים, ולנצל את דברי המתנגדים כדי לכוון את עצמנו בצורה מדויקת יותר כלפי דבר ד' והברית בינינו ובין הקב"ה. אין דבר מה חשוב יותר לאדם מאשר הדברים שנאמרים נגדו, בשל העובדה שהם הכלי שמשמש לו כלי ביקורת ומבחן מתמיד, ומאפשרים לו אחת משתיים: או לשנות את דרכו ולהודות על האמת שבדברי האחר, או להתחזק בדרכו. על כן, אהבו תמיד לשמוע את דברי המתנגדים ומצו את התועלת הגדולה שבהם. לאחר ההקשבה, הנטייה הטבעית שלי היא פשוט לשתוק. את שלנו כבר "הרווחנו" מכך שדיברו נגדנו, ויציאה למאבק נגד בדרך כלל מובילה לרעות רבות: משמעותה הציבורית חמורה יותר, בשל העובדה שהתודעה בעיני רבים היא "שוב הרבנים מתקוטטים" והדבר מחזק יותר מכל את הכפירה; אנו רואים את התוצאות ההרסניות בכך שרב מתיר לעצמו לכנות רבנים אחרים בשם "מהרסים ומחריבים" ולקרוע קריעה על פסקים שהם סדום ועמורה; היא מוסיפה הרבה קרע באחדות ישראל; היא גורמת הרבה לשון הרע, רכילות והלבנת פנים; בדרך כלל היא קשורה גם לשקר, בשל חוסר ההקפדה להציג את עמדות השני בדרך הראויה והנכונה; והיא מפריעה לראות את הצדדים הרבים המשותפים לבעלי המחלוקת, שהם רבים הרבה יותר מאשר המפריד ביניהם. בהקשר של הדיון הנוכחי, על אף הדברים הקשים של הרב יהושע שפירא הי"ו, לא זו בלבד שאני חש קרוב לו ושהוא קרוב אלי, אלא שבפועל אנו משתפים פעולה בנושאים מסובכים ואינטימיים ביותר. אם כן - מה יוצא מכך ? בשל כך, אני מעדיף בדרך כלל להמשיך בדרכנו שתוקנה בעקבות הביקורת, ולהעדיף את זה על פני כל דבר אחר.
האפשרות השניה היא זו שאתם תובעים ממני בזמן הזה. אני נמצא תחת לחץ של בחורים הלומדים בישיבה ושל אלה הממשיכים את דרכה מחוץ לישיבה לבאר מהי אותה "ניאו רפורמיות" שאנו מואשמים בה, מהי באמת עמדתי העניה מול השאלות המוצגות בדברי הרב יהושע הי"ו, ומדוע באמת אני אוחז באותן עמדות הלכתיות ורוחניות. הדברים הבאים נכתבים מתוך היענות לתביעה זו, אך אולי לא תמצאו בהם את מה שאתם מבקשים. מה שאעשה, כדרכי, הוא להציב את הנושאים העיקריים בהם אנו חלוקים, לבאר במידת יכולתי את האמת המצויה בדברי הרב יהושע הי"ו, ומולם את הדרך בה אני סובר שיש ללכת, ושבה הלכו גדולי ישראל לאורך הדורות, מלבד אולי במאתיים השנים האחרונות. לא תמצאו בהם דברי התקפה או כותרות עיתונאיות. אין זה קשה כלל וכלל להכתיר בסטיגמות את הדרך החלוקה עלינו. אין כל בעיה לכנות אותה "ניאו צדוקיות" בשל אימוץ עמדות דומות לצדוקיות מול הפרושים; אין כל בעיה לכנות אותו "ניאו שבתאות" בשל בשורת הגאולה החריגה שבדברים; אין כל בעיה לכנות אותה "ניאו קורחיות" או כל "ניאו" אחר. ברם, מי שיעשה זאת יהיה חוטא גדול - הן לענייני בין אדם למקום ובין בענייני בין אדם לחברו. בחורי ישיבה צריכים בראש ובראשונה לחפש את האמת ולא את הכותרות, לעשות אזניהם כאפרכסת ולשמוע את דברי המחייבים ודברי המזכים, דברי המטמאים ודברי המטהרים, ולקנות לב לשמוע ומאזין בחיפוש אמיתי אחר דברי אמת, ולא להתייחס לשאלה כצופים בזירת התגוששות בה השימוש במילים החריפות יותר הוא המושך את הלב, ולא חיפוש האמת והתכוונות סביבה.
מהו הרקע להתפרצותה המחודשת של המחלוקת ?
היהדות עומדת עתה שוב בפתחה של תקופה חדשה בתולדות העולם. בין אם מדובר בשאריות המודרניות, ובין אם מדובר כבר בעידן הפוסט-מודרני, זוהי תקופה חדשה ומשמעותית ביותר. ניתן לדבר על שתי ציוויליזציות. במאה השנים האחרונות האתגר הגדול ביותר שעמד בפני היהדות היה הלאומיות. ההתמודדות עם התנועה הציונית ועם הרעיון הלאומי הקיפה את כל העולם היהודי - מהחילון המוחלט ועד לנטורי קרתא. כולם נאלצו להתמודד עם המציאות הזו, וקבעו את דרכם לאורה. גם בתוכנו הייתה התמודדות בנוסחים שונים עימה - מהנוסח הקלאסי של הרב ריינס זצ"ל בשותפות עם התנועה הציונית החילונית (אם כי יש להדגיש כי גם הוא דיבר בשפה גאולית, אם כי מתונה), ועד לכהן הגדול מאחיו, מורנו ורבינו הראי"ה קוק זצ"ל, שהכניס אף את התנועה הציונית אל יסוד הקודש העליון שבמשנתו.
אנו נמצאים בפיתחה של תקופה אחרת. ההתמודדות שאנו כבר בעיצומה אינה עוד עם השאלה הלאומית בלבד, וזו הולכת ותופסת מקום נמוך יותר ויותר בנושאים בהם אנו עוסקים. שימו לב שגם בדברי הרב יהושע הי"ו הנושא הזה עלה כנושא משני יחסית אם בכלל, בעירוב של הפוליטיקה של ה"צריף היהודי" וה"פילוג לאומי" בנושא הרוחני. הנושא שכנראה יעסיק אותנו בעשרות השנים הבאות יהיה היחס ל"אחר". לכל אחד האחר שלו, ובעולם הישיבות ה"אחר" הוא: האישה, ההומוסקסואל, הגוי, בעלי המוגבלויות וכדו'. זה האתגר ההלכתי הגדול ביותר העומד לפתחנו.
כדי להדגים את הנושא אדגים אותו דווקא במה שהרב יהושע הי"ו עסק בו ברוב דבריו. אנו באים לפתחה של תקופה זו עם עמדה ברורה מאוד ביחד למבנה המשפחה בישראל. עמדה זו יונקת מדברי התורה, כבר בסוף פרשת הבריאה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". לאמור: יש איש ויש אישה; הם עוזבים את הקהילה הקודמת שלהם ובונים קהילה חדשה - זוגיות ביניהם; בתוך המשפחה הזו ורק בתוך המשפחה הזו ורק במסגרת הזו מתקיימים יחסי "ודבק באשתו"; אין כל מקום לשום קשר ולשום יחסים מחוץ לנישואין אלה; בתוך המשפחה הזו ורק בתוך המשפחה הזו ורק במסגרת הזו נולדים ילדים - "והיו לבשר אחד", והם חלק בלתי נפרד מעולם הנישואין וכדו'. זו עמדה שב"ה אנו מבשרים בעולם ומאמינים בה במלוא עוצמתנו.
ואילו העולם אותו אנו פוגשים פרק את כל המרכיבים האלה. הפירוק הוא חלק מהאידיאולוגיה של העולם, ולא תאונת דרכים. בעולם בו אנו חיים לא ברור מיהו האיש ומיהו האישה - למן קבלת ניתוחי שינוי מין ועד לשינוי דראמטי בתפקוד המגדרי; בעולם הזה לא בהכרח עוזב איש את אביו ואת אמו, וכל אחד בוחר את דרכו; בעולם הזה זוגיות לא מורכבת דווקא בין איש ובין אישה, אלא ישנה "משפחה חדשה" בדרכים שונות; בעולם בו אנו חיים הקשר הגופני בין איש ובין אישה אינו מתקיים במסגרת הנישואין בלבד: במקרה ה"טוב" לא עלינו הוא מתקיים לפני הנישואין ומחוצה להם, ובמקרה הרע הוא מתקיים במסגרת הנישואין ומחוצה להם במקביל; בעולם בו אנו חיים נולדים ילדים רבים שלא במסגרת הזו. כל זה עוד לפני שדברנו על היות האיש והאישה בני עם אחד ודת אחת ועוד ועוד. וכל זה עוד לפני שדברנו על החשיבות שהעולם הזה מייחס לאושר האישי, להגשמה העצמית, להתחדשות ולשינוי המתמידים ועוד ועוד - המפרקים לחלוטין את מושג המשפחה. לא ברור מיהו ה"אחר" כי כבר אין "אחר", ואף כשהוא נמצא - היחס אליו שונה לחלוטין.
זהו עימות ציוויליזציות, ומי שאינו מגדיר זאת כך לדעתי אינו קורא נכון את המציאות. אדגיש בפניכם שוב כי מדובר בדוגמה בלבד, שכן איני טוען שההתנגשות קיימת רק במישור הזה. כאן ניתן להדגים זאת בצורה הטובה ביותר, אולם הנושא קיים בכל תחומי החיים: בתרבות ובכלכלה, במשפט ובחקלאות, וכאמור - בכל התחומים. זו לא הפעם הראשונה שהיהדות ניצבת בפני מציאות זו - הן בימי היוונים והן בגלות ספרד, הן בימי המפגש עם הנצרות לאחר גירוש ספרד והן בימי הפרסים - התחולל אותו עימות גלוי וסמוי בין עולמה של היהדות לבין המציאות הסובבת אותה.
על מה אפוא המחלוקת ?
אני מעריך שהן הרב יהושע הי"ו והן אני מציירים את המציאות באותה דרך, ושהוא יסכים לדרך בה הצגתי את המציאות השאלה היא מה צריכה להיות דרכה של היהדות ושל ההלכה מול מציאות זו. העמדה הנשמעת מדברי הרב יהושע הי"ו שהמשימה העיקרית שלנו היא להיות שומרי החומות והארמון הקדוש של תורת ישראל. האתוס הבסיסי הוא "כל העולם מעבר אחד ואברהם אבינו מהעבר השני". אנו צריכים לעמוד כחומה בצורה מול המציאות הזו, לא להיכנס עימה בטוען ונטען, ולא לנהל עימה שום קשר ושום יחס. לא במוסדות החינוך והלימוד שלנו, לא בתרבות החיים שלנו, ובוודאי שלא בעמדה ההלכתית שלנו. אין אנו מכירים במקורות חוץ, ואין אנו בונים את דרכנו אלא ממקור הקודש בלבד. כל אידיאה הנישאת על ידי העולם שמסביב לנו נגועה באנטישמיות, בעבודה זרה, במגמות סותרות לרוח ישראל ולתורתו, ועל כן הדבר העיקרי שצריך לעשות הוא לשמור על טהרת הקודש. תפקיד נושאי התורה הוא לעמוד בפרץ, ולא לאפשר כל חלחול של תפיסות אלה לעולם הרוחני. לא לחינם השתמש הרב יהושע בהאשמה הנראית בעיניו כחמורה ביותר: "ניאו רפורמיות". זו הכותרת הניתנת למי שמכניס לרוח ישראל עמדות שלא נוצרו בתוכה ושלא נולדו בה, והוא הופך את התורה לרפורמית. אני חושב שהבחירה בכותרת זו אינה מוצלחת - הן בשל התנגדותי בכלל להכתרת עמדות בכותרות שונות והחשש הגדול שכותרות אלו מסיטות את הויכוח, ואף מפתה אנשים חלשים לנקוט בכותרות אחרות, והן בשל העובדה שהרפורמים כלל אינם מכירים בהלכה כמקור סמכות אלא רק "כמקור השראה". ברם, בתודעה הציבורית משמשת כותרת זו הבהרה היכן הבעיה בעמדות שהרב יהושע הי"ו רואה כניאו-רפורמיות.
מול עמדה זו ניצבת העמדה שאנו הולכים בה. בראש ובראשונה אנו הולכים בה בשל העובדה שמראשית מתן תורה ועד ימינו אנו הלכו בה גדולי ישראל. לא אציין בה, כדוגמה, את פרשת יתרו. יתרו לא עסק רק בשאלה האדמיניסטרטיבית של מערכת המשפט, אלא שינה מהותית את מערכת המשפט מ"כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים" למשהו שמתמקד בפתרון בין איש ובין רעהו. בהקשר הזה נזכיר בראש ובראשונה את כל ראשוני ספרד, שלא מנעו עצמם ללמוד את משניות אריסטו ואפלטון, להיות בקיאים בהם ולאמץ חלקים נכבדים מהם. אדגיש שבשום אופן גדולי ישראל אלו לא לקחו את המשניות של פילוסופים אלה והכניסו אותם לגבול ישראל. משניות אלו עברו "גיור כהלכה", ועוד נעסוק בזה בהמשך דרכנו. ברם, כל מי שקורא את כל ראשוני ספרד, בלי יוצא מן הכלל, רואה עד כמה הם ראו לכתחילה את המהלך הזה. הוא לא חלחל לתוכם בלי שחשו בו, אלא להפך: הם ראו בחכמי אומות העולם מקור מרכזי תרבותי שיש להתייחס אליו, לברור ממנו, לנפות אותו, להתנגד לו, לאמץ אותו וכדו'. כל זה בפעולה רוחנית עמוקה מאוד.
ברם, מי שאני שואב יותר את אמונתי העמוקה בדרך האחרת שיש ללכת בה היא מורנו ורבינו הרב קוק זצ"ל. עם עלייתו לארץ הוא פגש משהו שונה לחלוטין ממה שהוא הכיר באירופה. המפגש הזה הסעיר אותו, והביא לשינוי דרמטי במשנתו (לא לחינם הרב צבי יהודה זצ"ל הורה לא להכניס דברים שכתב הראי"ה לפני עלייתו לארץ לספר "מאמרי הראי"ה, ואף טען על אחד מהם שהוא מזויף). שינוי זה נבע ממפגש עם העולם החילוני שהיה בארץ. בכל כך הרבה מקרים כתב הראי"ה קוק שהאסון הגדול של הכפירה נובע דווקא בשל העובדה שבית המדרש מסרב להיכנס במשא ומתן עם העולם שמסביב, וממשיך לדבר בשפה שאין לה כל הקשר במציאות. עמוד אחר עמוד במשנת הראי"ה מופיע טיעון זה, ולא רק הטיעון העקרוני, אלא גם התוצאות המבורכות ופרי ההילולים שיצר המפגש העצום שבין הראי"ה, תורת הסוד, והמציאות שמסביב. לא זו בלבד, אלא שהרב כתב על המגמה הזו כמגמה לכתחילה. מובן שיש לה תנאים רבים, ויש צורך בהקדמות רבות. ברם, הדיון כעת אינו דיון כיצד לבנות את מערכת החינוך, אלא מה צריכה להיות עמדת הרבנים בנושאים אלה. על כך דיבר הרב קוק זצ"ל.
מה שצריך לעשות אפוא מול התרבות העומדת מולנו הוא להתחיל ב'להקשיב לה'. בדברי על 'להקשיב לה' אין אני מתכוון חס ושלום לאמץ אותה כפי שהיא. למעלה מכך, אין אני מתכוון אפילו להקשיב לה בלי לשכוח לרגע שמקורה בעולם של כפירה; למעלה מכך, בדברי על להקשיב לה אין אני מתעלם לגמרי מהתמוטטות שהיא הביאה בכנפיה; לא זו בלבד, אלא שעלינו לזכור שאנו מקשיבים לצדדים העליונים שבה, אולם יש לה הרבה מאוד צדדים נמוכים ורדודים ועלובים (לצערי, גם אצלנו יש דברים מעין אלה). ואף על פי כן - להקשיב לה, ולתור אחר יסודות האמת שיש בה.
ואז אנו מוצאים כי יש קולות בתוכה המחייבים אותנו לבחון היטב האם מה שאנו עצמנו מחזיקים בו הוא באמת רצון ד', או שאנו לא מכוונים באמת להלכה ולתורה. שוב אדגים את דבריי בדוגמה מרכזית שהרב יהושע הי"ו עצמו מייחס לה חשיבות עליונה - הפמיניזם. העידן החדש הציף את הקול הראשון של ה"אחר" - האישה. הוא חשף את העובדה שקולה מושתק, שהיא מודרת, שהיחס אליה בחיי הנישואין והזוגיות הוא לעתים מחפיר וכדו'. הקול הזה לעצמו אינו מהווה חס ושלום מקור הלכתי מצד הווייתו. ברם, הוא מחייב את פוסקי ההלכה לבחון האמנם הם עצמם פוסקים הלכה נכון, בהתעלמם מהקולות האלה. זו החשיבות ההיסטורית של 'קולך'. פוסקי ההלכה חייבים להאזין לקול הזה ולבחון את דרכם. בחלק מהדברים הם חייבים לדחות בכל תוקף את הקולות האלה, ולקבוע מבחינה הלכתית כי מקורם בעולם הטומאה. אין האישה מקדשת את האיש, ואין האישה מגרשת את האיש; אין מושג הלכתי של מניין נשים וכדו'. בחלק מהדברים הם חייבים לבחון האמנם דברים שהם אומרים בשם ההלכה הם נכונים: האמנם האיסור שהיה מוטל על נשים ללמוד תורה הוא עמדת ההלכה; האמנם נשים לא יכולות לכהן בתפקידים ציבוריים; האמנם טענת "מאיס עלי" אינה מוכרת בחיי הנישואין מבחינה הלכתית; האמנם אין מקום לנשים בבית הכנסת אלא כפאסיביות ועוד ועוד.
הרב יהושע הי"ו קורא לשאלות אלו ולחובה לבירור הלכתי כזה "ניאו רפורמה". לדעתי, הוא עצמו לא שם לב לתהליכים שהוא עצמו עבר. אני מעריך כי הוא היה מכנה את התביעה לתלמוד תורה לנשים בשם ניאו רפורמה לפני שנים לא רבות, וכיום הוא עצמו מלמד לכתחילה ולא בדיעבד במדרשות לנשים; הוא עצמו כתב כי בעבר הוא התנגד הלכתית ורוחנית לאינטרנט, ועתה הוא מוביל מהלך של אינטרנט רימון; ועוד ועוד. ברם, מעבר לזה, לא זו בלבד שלא מדובר על ניאו רפורמה, אלא מדובר על ההפך הגמור: על החיפוש האמיתי אחר דבר ד' המחייב מבחינה הלכתית.
פוסק הלכה מחויב לכך. הוא מחויב לבדוק האמנם איסור על אישה שנמצא בישורת האחרונה של אפשרות הלידה, ופונה ללידה היא עוברת הלכה המתאכזרת לתורה מחד גיסא ולעובר מאידך גיסא, או שפוסק ההלכה הפוסק כך אינו פוסק על פי ההלכה ומתאכזר לאישה ולכמיהה הנקראת בתורה כדומה למוות; הוא מחויב לבדוק האמנם המקום שיועד לנשים בבית הכנסת הוא המקום ההלכתי המחייב, או שמדובר בשובניזם; הוא מחויב לבדוק האמנם החברה שהתורה מדברת עליה היא חברה נפרדת, או שהוא פשוט אימץ שיטה זו בדרך של הכפלת ההלכה של "צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד" למקום שהלכה זו כלל לא דיברה עליו; הוא מחויב לבדוק האמנם קולות המצוקה הכואבים מבעלי הנטיה ההפוכה הם מרידה בתורה ובאמונה, או כאב קשה שיש לתור אחר דרכים להקל עליו, בלי לסטות מעולמה המוחלט של ההלכה מדאורייתא וכדו'.
פוסק ההלכה לא עושה זאת כמי שכפאו שד. פעולה מתוך הכרח היא תמיד גרועה יותר. הוא בוודאי לא עושה זאת בשל העובדה שזה מה שהציבור חושב, או בשל העובדה שזה מה שנחשב פוליטקלי קורקט. הפוסל במומו פוסל, ומי שטוען כך כלפי השני ייטיב לבחון באיזו כותרות ניתן לכנות את פעולתו שלו עצמו. פוסק ההלכה עושה כך בשל אמונתו העמוקה כי זו הדרך לכתחילה. הוא אפילו אסיר תודה לעולם החילוני על כך שהקים את התנועה הציונית והציל את עם ישראל, בד בבד עם הכרתו ביסודות הכפירתיים של עולם זה, בסכנות שבו, ובקריאה לתורת ישראל ליטול את שרביט ההנהגה של תנועה ציונית זו; הוא אסיר תודה לתנועות הצדק החברתי שהעירו את עיניו כי למעשה נביאי ישראל וההלכה הם שקראו להתייחס לבעלי המוגבלויות אחרת. התעוררות זו אינה גורמת לו לאמץ את התפיסות האלה מחוץ למקור ישראל, אלא לתור אחריהם בתוך התורה ובתוך האמונה, וגם זאת לא על ידי יריית החץ ולאחר מכן סימון המטרה, אלא מתוך דחיית יסודות לא ראויים וחשיפת הבשורה העמוקה שיש לתורת ישראל בהם; הוא אסיר תודה לתנועות הנשים שחייבו אותו לבחון האם הוא פוסק כהלכה, או שהוא גורם עוול נורא בכך שהוא נותן כלים הלכתיים ביד בעלים נבלים ונשים העושות מעשה נבלה, המנצלים את ההלכה בדרך מנוגדת לחלוטין למהותה. בכל התחומים האלה הוא נוהג כמשה רבינו בדברי יתרו: מאזין לדברים, מנפה אותם, מאמץ מתוכם את מה שנכון בהם, ויותר מכך: מוצא כי למעשה התורה עצמה דיברה בלשון זו, אלא שהוא לא שם לב לכך מסיבות שונות.
לא רק שזו לא "ניאו רפורמה" אלא שזה ההפך המוחלט שלה. הרפורמה העמידה את האדם הבוחר מתוך דברי שמיים את שמתאים לתפיסת עולמו. זו למעשה עבודה זרה, בהעמידה את האדם במרכז. לעומת זאת, פוסק ההלכה הצועד בדרך זו מעמיד את האלוקים ואת דבריו במוקד. דבר ד' הוא הקובע היחיד. מה שמשתנה הוא השאלה האם הוא קורא נכון את דבר ד', והוא מחפש באופן מתמיד אחר תשובה לשאלה הזו. הסיבה שהוא אינו בוחר בדרך של "שומרי החומות" אינה נובעת מהערכתו כי היא לא תצליח, כי הציבור לא אוהב את זה, כי היא לא אטרקטיבית או מכל סיבה אחרת מעין זו. הסיבה האחת והיחידה שהוא אינו הולך בדרך זו היא בשל העובדה שהיא לא נכונה. היא אינה מכוונת לדרכם של פוסקי ההלכה לאורך הדורות, לדרכם של גדולי ישראל המחשבתיים, והיא אינה עולה בקנה אחד עם האתגר הגדול של התורה להיות האמת הצרופה העילאית.
על כך הויכוח לדעתי, וכל מה שמסביב הוא אך התפאורה המיותרת שלו.
סכנת המדרון החלקלק:
טיעון המדרון החלקלק הוא טיעון מורכב ביותר. עומד לצאת מאמר שלי על הנושא, ואני מקווה שהוא יבהיר באריכות את מה שאני כותב כאן בקיצור. בקיצור אומר כי המדרון החלקלק הוא הימנעות לעשות משהו נכון וצודק עכשיו, בשל הסיכון העלול להיגרם בעתיד בלי יכולת לעצור את התהליך. זה טיעון משמעותי ביותר, הנמצא בכל דיון אתי והלכתי. ברם, יש להדגיש כי זה אינו טיעון יחיד, וזאת בעיקר בשל העובדה שהנוקטים בו לא שמים לב שעד שהם חוששים מפני סכנה שאולי תיגרם בעתיד הם כעת עושים עוול ודבר שאינו נכון. דוגמה לדבר בנושאים בהם דנו עד כה: ישנו חשש כבד משקל של חלחול ההיתר לרווקות להוליד ילדים גם לגילאים שאינם הישורת האחרונה. ברם, הטוען כי בשל חשש זה אין להתיר לאף אחד גורם עוול נורא ואכזרי לנשים רווקות מבוגרות. זה לא חשש מפני מדרון חלקלק וגם לא מדרון - זו התהום עצמה. בשל כך, יש לבחון האמנם חשש זה קיים; האמנם נשים תעדפנה ללדת לבד ולא במסגרת נישואין; האמנם זה יגיע לגילאים צעירים יותר, והאמנם כל הסכנות האלה מתירות לרב לאסור. רק לאחר הדיון הזה אפשר להגיע למסקנות נכונות על פי דרכה של תורה.
תחומי הדיון:
ויכוח שני, שולי יותר, אך בעל משמעות בעיני, הוא תחומי העיסוק. כאמור לעיל, ה"ניאו רפורמה" נידונת משום מה תמיד בהקשר של דיני עריות. כמעט כל הדוגמאות שניתנו בשיחתו של הרב יהושע הי"ו היו בתחומים אלה, שלא לדבר על שמירת הברית, איסורי נגיעה, דחיית הריון ראשון, סיוע בלידה ועוד ועוד, שכולם סימנים של ניאו רפורמה. וכדו'.
כדי להסיר ספק מהמשך דבריי אני מבקש להדגיש כי אכן דיני עריות הם דינים יסודיים ביותר, שיש לשמור על ההלכה בהם במובן המלא של המילה. לא זו בלבד, אלא שאנו יודעים היטב שהנושא הזה הוא אכן נושא מעסיק את תודעת כל בני האדם בעולם, ועל כן ראוי לייחד לו מקום חשוב מאוד. ואף על פי כן, איני יכול שלא לבטא את מצוקתי הגדולה בכך שאלו הנושאים שאנו עוסקים בהם כל הזמן. סקרו את הנושאים עליהם רבנים כותבים בדפי פרשת השבוע; סקרו את השאלות בSMS ובאינטרנט; סקרו את השיחות השונות שניתנות לפני הקיץ ועוד ועוד, ותמצאו את ההיקף הטוטאלי של הנושאים האלה בחברתנו, שלא לדבר על המקום שהם תופסים בעולם החרדי.
בדיוק היום סיימנו בישיבה ללמוד את ספר מיכה. העולם הנבואי שאני יונק ממנו לא התעלם מהמרכזיות של הצניעות ומחשיבותה, כמו גם מהתביעות החד משמעיות שבדבר. ברם, הוא לא שם את המוקד בנושאים אלה. לו היינו משקיעים עשירית מהמאמץ בנושאי עריות ובתחומי העיסוק בנושאים עליהם הנביאים כן דיברו, ובעיקר בצדק החברתי, היה עולמנו הדתי משמעותי הרבה יותר. הדבר חמור מאוד גם בשל העובדה שאין אנו מכוונים את דרכנו לרצון שמיים, אך לא פחות מכך בשל העובדה שהעיסוק האינטנסיבי בנושאים אלה הוא עצמו כל כך לא צנוע. במקום לחיות בפשטות חיים צנועים, בהם אדם מרכיב מעין חומה שקופה בלתי נראית סביב עצמו ומדריך את עצמו באורחות הצניעות, אנו מתבשלים כל הזמן בנושאים האלה, והבישול הזה עצמו הוא חלק בלתי נפרד מחוסר הצניעות, על אף שהוא מתחפש לקידום הצניעות
סיבות רבות יש לעובדה שאנו מתרכזים בכך, ולא בהן אעסוק, אלא בסיבה הקשורה לנושא מכתבי זה אליכם. הצדק החברתי נתפס אף הוא כחלק מהעולם של הפוסט מודרניות, של החילון ושל השמאל רחמנא ליצלן. בשל השפה המרובה של העיסוק בנושאים אלה בתרבות הכללית אנו נרתעים מלזהות את עצמנו עם הנושאים האלה. אנו כן עוסקים הרבה בנושאים חברתיים, אך לא בצדק חברתי אלא בחסד חברתי. העיסוק של העולם הדתי בחסד הוא בהיקפים לא יתוארו, ואשרינו מה טוב חלקנו שאנו הולכים בדרכי אבות ועוסקים בכך. ברם, יש להבחין בין צדק ובין חסד, והנביאים לא דיברו רק על "חסד" אלא על "צדקה ומשפט". למדנו בישיבה הרבה פעמים את החשיבות של שני המרכיבים ושל ההבחנה ביניהם, ועל כן לא אאריך בביאור זה.
לאמור: כאן אנו נתקלים באסון הגדול של התנערות ממה שקורה מסביב. העולם מדבר בשפת הצדק החברתי, ואילו אנו לא מתעוררים ללמוד את עמדת הצדק החברתי של תורתנו הקדושה, בשל אותם חומות גבוהות שאנו בונים, ובשל החשש שלנו ממדרון חלקלק, ובשל העובדה ש"אסור לקבל שום דבר מבחוץ". בשל כך אנו נרתעים מנושאים אלה, ומתרכזים בשפה הפנימית שלנו - בין בנושאי החסד, ובין בנושאי הצניעות. הדבר הזה עצמו מרחיק אותנו מן הגאולה שאנו חולמים עליה, לאור דברי הנביאים "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה?
באהבה מרובה
יובל שרלו
תגובה לדברי הרב שרלו
מאת: הרב יהושע שפירא
אני שמח לפתוח בכך שנהנתי מאוד מדברי ההקדמה שמסמנים דרך של ביקוש אמת. ולואי ונזכה לכך בליבון הדברים.
יחד עם זאת ודווקא משום כך עלי להסביר טעות שנתבססה באותה הקדמה ושחורזת את כל המכתב.
מעולם לא האשמתי את הרב שרלו ודרכו ב'ניאו רפורמיות' וכבר הבהרתי את הענין במאמר תיקון עם אותו הכתב שהוציא את דברי לאור ללא ידיעתי ובלא לאפשר לי להגיב.
איני מתכוון כלל וכלל ל'רכך' את דברי כפי שטענה הכותרת בדברי ההבהרה שפורסמו בשמי ב YNET. אני עומד על דעתי שצומחת בקרבנו 'נאו רפורמה' ושזהו עניין חשוב וקריטי מאין כמותו. אך מעולם לא אמרתי וגם לא חשבתי שהרב שרלו ודרכו או תנועת בני עקיבא נמצאים במקום זה. יתר על כן, אני מעריך שרוב התוקפים אותי וללא ספק גם הרב שרלו יעמדו מהצד הנכון של המתרס כאשר התופעה תתבהר ותתחדד.
מהי 'נאו רפורמיות'
כדי להסביר את דברי אקדים להגדיר את ה'נאו רפורמה' כפי שאני רואה אותה ואת המדרון החלקלק שמהווה משפך תרבותי אל אותה מציאות שחצתה את הגדר.
שלושה רכיבים הם הסממנים העיקריים בעייני ל'נאו רפורמה' בדורנו. השניים הראשונים זהים לרפורמה הראשונה והשלישי ייחודי לעת הזאת.
הראשונים הם: ערעור סמכות פוסקי ההלכה בדורנו והשני חריף מקודמו, ערעור על סמכות ההלכה בכלל, ובעיקר, זו הנלמדת בתורה שבעל-פה.
סימנים אלו כאמור היו גם בעבר אלא שאז, ברפורמה הראשונה, התוכן הפנימי שגרם לערעור, היה המתח בין השכל האנושי והתרבות ה"נאורה" לבין האלוקיות של תורתנו הקדושה.
לעומת זה כיום הסיבה הפנימית שגורמת את הערעור, והיא הסימן השלישי, זו המתירנות והתפוררות התא המשפחתי וקדושת הבית יהודי.
סממנים אלו נמצאים לצערנו במינונים שונים בשיח הציבורי במגזר הדתי לאומי.
איני בא לדון על הפרטים ועל המשקלים של תנועה או מאמר מסוימים, אלא על העיקרון, וכך גם היתה כוונת דבריי בפגישה עם רכזי תנועת עזרא. על כן אומר: במקום ששלושת הסימנים נמצאים בצורה מובהקת זוהי נאו רפורמה. וככל שהמובהקות מתמעטת כך מתמעטת השייכות להגדרה זו.
אלו הבחנות עניניות מושכלות ללא כל הגזמה או הפרזה. משום כך, מעולם לא עלה על דעתי שבני עקיבא או ישיבת פתח תקוה עונים למבחנים הנ"ל ושייכים להגדרה 'נאו רפורמים'.
אך בזאת לא תם הדיון. כמעט לכל תופעה ציבורית יש מעין משפך שמגלגל את הדברים עד לקצה גם אם רכיבים רבים בו אינם מזדהים עם אותו קצה. כמובן, שאין להאשים מאן דהוא בדברים שהוא אינו מזדהה עימם, אך בהחלט יש מקום להצביע על מדרון חלקלק שהוא יוצר אם אכן הוא גורם משמעותי בדרך. על זאת כוונת דבריי. האוירה החופשית של הדיון בעניינים רגישים שבנשמתה של היהדות (ואין ספק שהרב שרלו מסכים לכך שזוהי נשמת היהדות כמבואר במכתבו) והוצאתם לרשות הרבים למקום בו יש כאלו שמחפשים כל צל של היתר כדי לאפשר להם לפרוק עול, זהו חלק מהמדרון החלקלק. הקלות הבלתי נסבלת בה אינשי דלא מעלי שבחוש רואים עד כמה אינם מדקדקים בקלות, ולעיתים אפי' בחמורות לא (וכמובן איני מתכוון לא לבנ"ע ולא לישיבת פ"ת), דנים בעניינים כאלו ודורסים אותם ברגל גסה היא יותר מנורה אדומה וגמיעת חלק מן הדרך אל השאול הנאו רפורמי .
וכאן אני רוצה להוסיף בעניניות הנדרשת וכפי שאמרתי גם אז במפגש בעזרא, שגם פסקים - של מי מדקדק בקלה כבחמורה ואפי' יותר מן המתנגדים לדרכו - כשהם מתפרסמים לפי כללי השיטחיות של התקשורת ובכליה חסרי הגבולות עלולים להוסיף שמן רב למדורה גם אם לא בכוונת מכוון.
האומנם 'שומרי החומות'?
אין כל קשר בעיני בין נאו רפורמיות להכנסת תכנים מחוץ לעולמה של תורה כפי שטוען הרב שרלו. גם איני רואה את עצמי כשומר החומות בדרך שבה הוצגתי בדבריו. קראתי בחיי כתבי אפלטון ואריסטו קאנט ודקרט ורבים אחרים, עשרות רבות של ספרי פסיכולוגיה ופיזיקה, אסטרונומיה ומנהל עסקים וכמעט שאין נושא במרחבי הדעת האנושית שיצר הסקרנות שלי אינו פועל לגביו ורק הזמן עושקו. גם בשיעוריי אני מרבה להשתמש בכלים אלו. ההפריה בין עולם החול והקודש לאחר שכל צד נאמן למהותו וענינו ומתוך ראיית ההתגלות האלוקית המופיעה בכל אחד מהם לפי ערכו יקרה לי ביותר ואני עסוק בה תדיר ובשום פנים לא על זה נסב הדיון.
כאשר דנים בדעתם של הפילוסופים והוגי הדעות אפילו בני ימינו וגם מאומות העולם זהו ענין אחד שיש לו מקום רב ובעיקר בתורת ארץ ישראל. אך הסוגיא העומדת לפנינו נוגעת לתרבות שמקעקעת את האמונה בסמכות תורה שבעל פה ומפוררת את קדושת הבית ובנושאים אלה אני סמוך ובטוח שגם הרב שרלו הוא משומרי החומות.
בשיחות שנתתי במקומות שונים כולל בפני קהל של מאות שומעים הכרזתי על עצמי כפמיניסט מפני ש"והוא ימשול בך" מופיע בתורה כקללה, שהולכת ומתפוגגת בדורנו דור הגאולה, יחד עם "בזיעת אפיך תאכל לחם" ו"בצער תלדי בנים". יחד עם זאת אין כל ספק שהפמיניזם פורר את התא המשפחתי בעולם המודרני והעביר את גבולות ההלכה גם אנשים ובעיקר נשים שגדלו במיטב בתי המדרש ...
לפיכך ההערכה כי הייתי מכנה תלמוד תורה לנשים בגדר נאו רפורמה תלושה מן המציאות באופן קיצוני. כל מי שמכיר את עמדותיי בעניין זה ודומיו יוכל להעיד על כך. (דרך אגב, אני מלמד אכן במדרשות לנשים, אך בדיעבד ולא לכתחילה מפני שיותר נכון בעיני שהדבר יעשה על ידי נשים, וכפי שאני מציין במוסדות אלו לא פעם).
על מה המחלוקת אם כך?
אמת, פוסקי ההלכה בדורינו מחוייבים לבחון עמדות יסוד רבות מפני המציאות שמשתנה, אך שני סייגים לדבר בעיניי. האחד, הדבר נתון לגדול הדור בלבד מפני חומרת הענינים הנידונים, ועם כל הכבוד איני חושב שהרב שרלו הוא אחד מהם. והשני, החוש הפנימי של מעתיקי השמועה שיש בו כעין רוח הקודש להמשיך את עומק התורה שבעל פה, עד למציאות החדשה ולא לשנות את התורה חלילה. בנקודות אלו לדעתי, נמצאים חילוקי הדעות.
הערות אחרונות
הטענה שקושרת דעה פלונית לכל דורות ישראל חוץ ממאתיים השנים האחרונות חמורה מאוד בעיני מפני שהיא ממש כמורה הלכה לא רק בפני רבו אלא בפני כל רבותיו ויש בה מן הבעיתיות של מרחיק עדותו שמתרחק מן האמת.
ולבסוף, העיסוק הרב בעניני עריות הוא אכן מסוכן והמעיין בספרי 'אשיב ממצולות' יוכל להיוכח עד כמה נזהרתי בנושא זה לתקן בלא לשקוע בבוץ. כמו כן אין כל שחר בטענה ש'אנו עוסקים בהם כל הזמן' כדברי הרב שרלו, אינני נוהג להפריח אמירות והתיחסויות בנושאים אלו השכם והערב, ובודאי שלא להמון הרחב.
(הטענה בדבר צדק חברתי אכן יש לה מקום אך יש בה גם סכנה המבוארת בדברי מרן הראי'ה של הקדמת מוסר הנביאים לתורת משה ואין כאן המקום לדון בזה).
בתפילה שנזכה לכוון דברינו לשם שמיים באהבת ישראל באמת ולאמיתתה של תורת אמת.
יהושע שפירא
והנה מכתב גלוי של שני הרבנים שפורסם היום.
מכתב לבוגרי הישיבה בעקבות הפולמוס עם הרב יהושע שפירא
מאת: הרב יובל שרלו
לבוגרי הישיבה וממשיכי דרכה,
בכל פעם שעולה עימות ציבורי על דרכנו אני מוצא את עצמי מתלבט בין שתי אפשרויות. ראשונה בהן היא בראש ובראשונה להקשיב לדברי הנגד שנאמרים, לבחון את עצמנו חזור ובחון, לבדוק מה צריך לשנות ומה צריך דווקא להעצים, ולנצל את דברי המתנגדים כדי לכוון את עצמנו בצורה מדויקת יותר כלפי דבר ד' והברית בינינו ובין הקב"ה. אין דבר מה חשוב יותר לאדם מאשר הדברים שנאמרים נגדו, בשל העובדה שהם הכלי שמשמש לו כלי ביקורת ומבחן מתמיד, ומאפשרים לו אחת משתיים: או לשנות את דרכו ולהודות על האמת שבדברי האחר, או להתחזק בדרכו. על כן, אהבו תמיד לשמוע את דברי המתנגדים ומצו את התועלת הגדולה שבהם. לאחר ההקשבה, הנטייה הטבעית שלי היא פשוט לשתוק. את שלנו כבר "הרווחנו" מכך שדיברו נגדנו, ויציאה למאבק נגד בדרך כלל מובילה לרעות רבות: משמעותה הציבורית חמורה יותר, בשל העובדה שהתודעה בעיני רבים היא "שוב הרבנים מתקוטטים" והדבר מחזק יותר מכל את הכפירה; אנו רואים את התוצאות ההרסניות בכך שרב מתיר לעצמו לכנות רבנים אחרים בשם "מהרסים ומחריבים" ולקרוע קריעה על פסקים שהם סדום ועמורה; היא מוסיפה הרבה קרע באחדות ישראל; היא גורמת הרבה לשון הרע, רכילות והלבנת פנים; בדרך כלל היא קשורה גם לשקר, בשל חוסר ההקפדה להציג את עמדות השני בדרך הראויה והנכונה; והיא מפריעה לראות את הצדדים הרבים המשותפים לבעלי המחלוקת, שהם רבים הרבה יותר מאשר המפריד ביניהם. בהקשר של הדיון הנוכחי, על אף הדברים הקשים של הרב יהושע שפירא הי"ו, לא זו בלבד שאני חש קרוב לו ושהוא קרוב אלי, אלא שבפועל אנו משתפים פעולה בנושאים מסובכים ואינטימיים ביותר. אם כן - מה יוצא מכך ? בשל כך, אני מעדיף בדרך כלל להמשיך בדרכנו שתוקנה בעקבות הביקורת, ולהעדיף את זה על פני כל דבר אחר.
האפשרות השניה היא זו שאתם תובעים ממני בזמן הזה. אני נמצא תחת לחץ של בחורים הלומדים בישיבה ושל אלה הממשיכים את דרכה מחוץ לישיבה לבאר מהי אותה "ניאו רפורמיות" שאנו מואשמים בה, מהי באמת עמדתי העניה מול השאלות המוצגות בדברי הרב יהושע הי"ו, ומדוע באמת אני אוחז באותן עמדות הלכתיות ורוחניות. הדברים הבאים נכתבים מתוך היענות לתביעה זו, אך אולי לא תמצאו בהם את מה שאתם מבקשים. מה שאעשה, כדרכי, הוא להציב את הנושאים העיקריים בהם אנו חלוקים, לבאר במידת יכולתי את האמת המצויה בדברי הרב יהושע הי"ו, ומולם את הדרך בה אני סובר שיש ללכת, ושבה הלכו גדולי ישראל לאורך הדורות, מלבד אולי במאתיים השנים האחרונות. לא תמצאו בהם דברי התקפה או כותרות עיתונאיות. אין זה קשה כלל וכלל להכתיר בסטיגמות את הדרך החלוקה עלינו. אין כל בעיה לכנות אותה "ניאו צדוקיות" בשל אימוץ עמדות דומות לצדוקיות מול הפרושים; אין כל בעיה לכנות אותו "ניאו שבתאות" בשל בשורת הגאולה החריגה שבדברים; אין כל בעיה לכנות אותה "ניאו קורחיות" או כל "ניאו" אחר. ברם, מי שיעשה זאת יהיה חוטא גדול - הן לענייני בין אדם למקום ובין בענייני בין אדם לחברו. בחורי ישיבה צריכים בראש ובראשונה לחפש את האמת ולא את הכותרות, לעשות אזניהם כאפרכסת ולשמוע את דברי המחייבים ודברי המזכים, דברי המטמאים ודברי המטהרים, ולקנות לב לשמוע ומאזין בחיפוש אמיתי אחר דברי אמת, ולא להתייחס לשאלה כצופים בזירת התגוששות בה השימוש במילים החריפות יותר הוא המושך את הלב, ולא חיפוש האמת והתכוונות סביבה.
מהו הרקע להתפרצותה המחודשת של המחלוקת ?
היהדות עומדת עתה שוב בפתחה של תקופה חדשה בתולדות העולם. בין אם מדובר בשאריות המודרניות, ובין אם מדובר כבר בעידן הפוסט-מודרני, זוהי תקופה חדשה ומשמעותית ביותר. ניתן לדבר על שתי ציוויליזציות. במאה השנים האחרונות האתגר הגדול ביותר שעמד בפני היהדות היה הלאומיות. ההתמודדות עם התנועה הציונית ועם הרעיון הלאומי הקיפה את כל העולם היהודי - מהחילון המוחלט ועד לנטורי קרתא. כולם נאלצו להתמודד עם המציאות הזו, וקבעו את דרכם לאורה. גם בתוכנו הייתה התמודדות בנוסחים שונים עימה - מהנוסח הקלאסי של הרב ריינס זצ"ל בשותפות עם התנועה הציונית החילונית (אם כי יש להדגיש כי גם הוא דיבר בשפה גאולית, אם כי מתונה), ועד לכהן הגדול מאחיו, מורנו ורבינו הראי"ה קוק זצ"ל, שהכניס אף את התנועה הציונית אל יסוד הקודש העליון שבמשנתו.
אנו נמצאים בפיתחה של תקופה אחרת. ההתמודדות שאנו כבר בעיצומה אינה עוד עם השאלה הלאומית בלבד, וזו הולכת ותופסת מקום נמוך יותר ויותר בנושאים בהם אנו עוסקים. שימו לב שגם בדברי הרב יהושע הי"ו הנושא הזה עלה כנושא משני יחסית אם בכלל, בעירוב של הפוליטיקה של ה"צריף היהודי" וה"פילוג לאומי" בנושא הרוחני. הנושא שכנראה יעסיק אותנו בעשרות השנים הבאות יהיה היחס ל"אחר". לכל אחד האחר שלו, ובעולם הישיבות ה"אחר" הוא: האישה, ההומוסקסואל, הגוי, בעלי המוגבלויות וכדו'. זה האתגר ההלכתי הגדול ביותר העומד לפתחנו.
כדי להדגים את הנושא אדגים אותו דווקא במה שהרב יהושע הי"ו עסק בו ברוב דבריו. אנו באים לפתחה של תקופה זו עם עמדה ברורה מאוד ביחד למבנה המשפחה בישראל. עמדה זו יונקת מדברי התורה, כבר בסוף פרשת הבריאה: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". לאמור: יש איש ויש אישה; הם עוזבים את הקהילה הקודמת שלהם ובונים קהילה חדשה - זוגיות ביניהם; בתוך המשפחה הזו ורק בתוך המשפחה הזו ורק במסגרת הזו מתקיימים יחסי "ודבק באשתו"; אין כל מקום לשום קשר ולשום יחסים מחוץ לנישואין אלה; בתוך המשפחה הזו ורק בתוך המשפחה הזו ורק במסגרת הזו נולדים ילדים - "והיו לבשר אחד", והם חלק בלתי נפרד מעולם הנישואין וכדו'. זו עמדה שב"ה אנו מבשרים בעולם ומאמינים בה במלוא עוצמתנו.
ואילו העולם אותו אנו פוגשים פרק את כל המרכיבים האלה. הפירוק הוא חלק מהאידיאולוגיה של העולם, ולא תאונת דרכים. בעולם בו אנו חיים לא ברור מיהו האיש ומיהו האישה - למן קבלת ניתוחי שינוי מין ועד לשינוי דראמטי בתפקוד המגדרי; בעולם הזה לא בהכרח עוזב איש את אביו ואת אמו, וכל אחד בוחר את דרכו; בעולם הזה זוגיות לא מורכבת דווקא בין איש ובין אישה, אלא ישנה "משפחה חדשה" בדרכים שונות; בעולם בו אנו חיים הקשר הגופני בין איש ובין אישה אינו מתקיים במסגרת הנישואין בלבד: במקרה ה"טוב" לא עלינו הוא מתקיים לפני הנישואין ומחוצה להם, ובמקרה הרע הוא מתקיים במסגרת הנישואין ומחוצה להם במקביל; בעולם בו אנו חיים נולדים ילדים רבים שלא במסגרת הזו. כל זה עוד לפני שדברנו על היות האיש והאישה בני עם אחד ודת אחת ועוד ועוד. וכל זה עוד לפני שדברנו על החשיבות שהעולם הזה מייחס לאושר האישי, להגשמה העצמית, להתחדשות ולשינוי המתמידים ועוד ועוד - המפרקים לחלוטין את מושג המשפחה. לא ברור מיהו ה"אחר" כי כבר אין "אחר", ואף כשהוא נמצא - היחס אליו שונה לחלוטין.
זהו עימות ציוויליזציות, ומי שאינו מגדיר זאת כך לדעתי אינו קורא נכון את המציאות. אדגיש בפניכם שוב כי מדובר בדוגמה בלבד, שכן איני טוען שההתנגשות קיימת רק במישור הזה. כאן ניתן להדגים זאת בצורה הטובה ביותר, אולם הנושא קיים בכל תחומי החיים: בתרבות ובכלכלה, במשפט ובחקלאות, וכאמור - בכל התחומים. זו לא הפעם הראשונה שהיהדות ניצבת בפני מציאות זו - הן בימי היוונים והן בגלות ספרד, הן בימי המפגש עם הנצרות לאחר גירוש ספרד והן בימי הפרסים - התחולל אותו עימות גלוי וסמוי בין עולמה של היהדות לבין המציאות הסובבת אותה.
על מה אפוא המחלוקת ?
אני מעריך שהן הרב יהושע הי"ו והן אני מציירים את המציאות באותה דרך, ושהוא יסכים לדרך בה הצגתי את המציאות השאלה היא מה צריכה להיות דרכה של היהדות ושל ההלכה מול מציאות זו. העמדה הנשמעת מדברי הרב יהושע הי"ו שהמשימה העיקרית שלנו היא להיות שומרי החומות והארמון הקדוש של תורת ישראל. האתוס הבסיסי הוא "כל העולם מעבר אחד ואברהם אבינו מהעבר השני". אנו צריכים לעמוד כחומה בצורה מול המציאות הזו, לא להיכנס עימה בטוען ונטען, ולא לנהל עימה שום קשר ושום יחס. לא במוסדות החינוך והלימוד שלנו, לא בתרבות החיים שלנו, ובוודאי שלא בעמדה ההלכתית שלנו. אין אנו מכירים במקורות חוץ, ואין אנו בונים את דרכנו אלא ממקור הקודש בלבד. כל אידיאה הנישאת על ידי העולם שמסביב לנו נגועה באנטישמיות, בעבודה זרה, במגמות סותרות לרוח ישראל ולתורתו, ועל כן הדבר העיקרי שצריך לעשות הוא לשמור על טהרת הקודש. תפקיד נושאי התורה הוא לעמוד בפרץ, ולא לאפשר כל חלחול של תפיסות אלה לעולם הרוחני. לא לחינם השתמש הרב יהושע בהאשמה הנראית בעיניו כחמורה ביותר: "ניאו רפורמיות". זו הכותרת הניתנת למי שמכניס לרוח ישראל עמדות שלא נוצרו בתוכה ושלא נולדו בה, והוא הופך את התורה לרפורמית. אני חושב שהבחירה בכותרת זו אינה מוצלחת - הן בשל התנגדותי בכלל להכתרת עמדות בכותרות שונות והחשש הגדול שכותרות אלו מסיטות את הויכוח, ואף מפתה אנשים חלשים לנקוט בכותרות אחרות, והן בשל העובדה שהרפורמים כלל אינם מכירים בהלכה כמקור סמכות אלא רק "כמקור השראה". ברם, בתודעה הציבורית משמשת כותרת זו הבהרה היכן הבעיה בעמדות שהרב יהושע הי"ו רואה כניאו-רפורמיות.
מול עמדה זו ניצבת העמדה שאנו הולכים בה. בראש ובראשונה אנו הולכים בה בשל העובדה שמראשית מתן תורה ועד ימינו אנו הלכו בה גדולי ישראל. לא אציין בה, כדוגמה, את פרשת יתרו. יתרו לא עסק רק בשאלה האדמיניסטרטיבית של מערכת המשפט, אלא שינה מהותית את מערכת המשפט מ"כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים" למשהו שמתמקד בפתרון בין איש ובין רעהו. בהקשר הזה נזכיר בראש ובראשונה את כל ראשוני ספרד, שלא מנעו עצמם ללמוד את משניות אריסטו ואפלטון, להיות בקיאים בהם ולאמץ חלקים נכבדים מהם. אדגיש שבשום אופן גדולי ישראל אלו לא לקחו את המשניות של פילוסופים אלה והכניסו אותם לגבול ישראל. משניות אלו עברו "גיור כהלכה", ועוד נעסוק בזה בהמשך דרכנו. ברם, כל מי שקורא את כל ראשוני ספרד, בלי יוצא מן הכלל, רואה עד כמה הם ראו לכתחילה את המהלך הזה. הוא לא חלחל לתוכם בלי שחשו בו, אלא להפך: הם ראו בחכמי אומות העולם מקור מרכזי תרבותי שיש להתייחס אליו, לברור ממנו, לנפות אותו, להתנגד לו, לאמץ אותו וכדו'. כל זה בפעולה רוחנית עמוקה מאוד.
ברם, מי שאני שואב יותר את אמונתי העמוקה בדרך האחרת שיש ללכת בה היא מורנו ורבינו הרב קוק זצ"ל. עם עלייתו לארץ הוא פגש משהו שונה לחלוטין ממה שהוא הכיר באירופה. המפגש הזה הסעיר אותו, והביא לשינוי דרמטי במשנתו (לא לחינם הרב צבי יהודה זצ"ל הורה לא להכניס דברים שכתב הראי"ה לפני עלייתו לארץ לספר "מאמרי הראי"ה, ואף טען על אחד מהם שהוא מזויף). שינוי זה נבע ממפגש עם העולם החילוני שהיה בארץ. בכל כך הרבה מקרים כתב הראי"ה קוק שהאסון הגדול של הכפירה נובע דווקא בשל העובדה שבית המדרש מסרב להיכנס במשא ומתן עם העולם שמסביב, וממשיך לדבר בשפה שאין לה כל הקשר במציאות. עמוד אחר עמוד במשנת הראי"ה מופיע טיעון זה, ולא רק הטיעון העקרוני, אלא גם התוצאות המבורכות ופרי ההילולים שיצר המפגש העצום שבין הראי"ה, תורת הסוד, והמציאות שמסביב. לא זו בלבד, אלא שהרב כתב על המגמה הזו כמגמה לכתחילה. מובן שיש לה תנאים רבים, ויש צורך בהקדמות רבות. ברם, הדיון כעת אינו דיון כיצד לבנות את מערכת החינוך, אלא מה צריכה להיות עמדת הרבנים בנושאים אלה. על כך דיבר הרב קוק זצ"ל.
מה שצריך לעשות אפוא מול התרבות העומדת מולנו הוא להתחיל ב'להקשיב לה'. בדברי על 'להקשיב לה' אין אני מתכוון חס ושלום לאמץ אותה כפי שהיא. למעלה מכך, אין אני מתכוון אפילו להקשיב לה בלי לשכוח לרגע שמקורה בעולם של כפירה; למעלה מכך, בדברי על להקשיב לה אין אני מתעלם לגמרי מהתמוטטות שהיא הביאה בכנפיה; לא זו בלבד, אלא שעלינו לזכור שאנו מקשיבים לצדדים העליונים שבה, אולם יש לה הרבה מאוד צדדים נמוכים ורדודים ועלובים (לצערי, גם אצלנו יש דברים מעין אלה). ואף על פי כן - להקשיב לה, ולתור אחר יסודות האמת שיש בה.
ואז אנו מוצאים כי יש קולות בתוכה המחייבים אותנו לבחון היטב האם מה שאנו עצמנו מחזיקים בו הוא באמת רצון ד', או שאנו לא מכוונים באמת להלכה ולתורה. שוב אדגים את דבריי בדוגמה מרכזית שהרב יהושע הי"ו עצמו מייחס לה חשיבות עליונה - הפמיניזם. העידן החדש הציף את הקול הראשון של ה"אחר" - האישה. הוא חשף את העובדה שקולה מושתק, שהיא מודרת, שהיחס אליה בחיי הנישואין והזוגיות הוא לעתים מחפיר וכדו'. הקול הזה לעצמו אינו מהווה חס ושלום מקור הלכתי מצד הווייתו. ברם, הוא מחייב את פוסקי ההלכה לבחון האמנם הם עצמם פוסקים הלכה נכון, בהתעלמם מהקולות האלה. זו החשיבות ההיסטורית של 'קולך'. פוסקי ההלכה חייבים להאזין לקול הזה ולבחון את דרכם. בחלק מהדברים הם חייבים לדחות בכל תוקף את הקולות האלה, ולקבוע מבחינה הלכתית כי מקורם בעולם הטומאה. אין האישה מקדשת את האיש, ואין האישה מגרשת את האיש; אין מושג הלכתי של מניין נשים וכדו'. בחלק מהדברים הם חייבים לבחון האמנם דברים שהם אומרים בשם ההלכה הם נכונים: האמנם האיסור שהיה מוטל על נשים ללמוד תורה הוא עמדת ההלכה; האמנם נשים לא יכולות לכהן בתפקידים ציבוריים; האמנם טענת "מאיס עלי" אינה מוכרת בחיי הנישואין מבחינה הלכתית; האמנם אין מקום לנשים בבית הכנסת אלא כפאסיביות ועוד ועוד.
הרב יהושע הי"ו קורא לשאלות אלו ולחובה לבירור הלכתי כזה "ניאו רפורמה". לדעתי, הוא עצמו לא שם לב לתהליכים שהוא עצמו עבר. אני מעריך כי הוא היה מכנה את התביעה לתלמוד תורה לנשים בשם ניאו רפורמה לפני שנים לא רבות, וכיום הוא עצמו מלמד לכתחילה ולא בדיעבד במדרשות לנשים; הוא עצמו כתב כי בעבר הוא התנגד הלכתית ורוחנית לאינטרנט, ועתה הוא מוביל מהלך של אינטרנט רימון; ועוד ועוד. ברם, מעבר לזה, לא זו בלבד שלא מדובר על ניאו רפורמה, אלא מדובר על ההפך הגמור: על החיפוש האמיתי אחר דבר ד' המחייב מבחינה הלכתית.
פוסק הלכה מחויב לכך. הוא מחויב לבדוק האמנם איסור על אישה שנמצא בישורת האחרונה של אפשרות הלידה, ופונה ללידה היא עוברת הלכה המתאכזרת לתורה מחד גיסא ולעובר מאידך גיסא, או שפוסק ההלכה הפוסק כך אינו פוסק על פי ההלכה ומתאכזר לאישה ולכמיהה הנקראת בתורה כדומה למוות; הוא מחויב לבדוק האמנם המקום שיועד לנשים בבית הכנסת הוא המקום ההלכתי המחייב, או שמדובר בשובניזם; הוא מחויב לבדוק האמנם החברה שהתורה מדברת עליה היא חברה נפרדת, או שהוא פשוט אימץ שיטה זו בדרך של הכפלת ההלכה של "צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד" למקום שהלכה זו כלל לא דיברה עליו; הוא מחויב לבדוק האמנם קולות המצוקה הכואבים מבעלי הנטיה ההפוכה הם מרידה בתורה ובאמונה, או כאב קשה שיש לתור אחר דרכים להקל עליו, בלי לסטות מעולמה המוחלט של ההלכה מדאורייתא וכדו'.
פוסק ההלכה לא עושה זאת כמי שכפאו שד. פעולה מתוך הכרח היא תמיד גרועה יותר. הוא בוודאי לא עושה זאת בשל העובדה שזה מה שהציבור חושב, או בשל העובדה שזה מה שנחשב פוליטקלי קורקט. הפוסל במומו פוסל, ומי שטוען כך כלפי השני ייטיב לבחון באיזו כותרות ניתן לכנות את פעולתו שלו עצמו. פוסק ההלכה עושה כך בשל אמונתו העמוקה כי זו הדרך לכתחילה. הוא אפילו אסיר תודה לעולם החילוני על כך שהקים את התנועה הציונית והציל את עם ישראל, בד בבד עם הכרתו ביסודות הכפירתיים של עולם זה, בסכנות שבו, ובקריאה לתורת ישראל ליטול את שרביט ההנהגה של תנועה ציונית זו; הוא אסיר תודה לתנועות הצדק החברתי שהעירו את עיניו כי למעשה נביאי ישראל וההלכה הם שקראו להתייחס לבעלי המוגבלויות אחרת. התעוררות זו אינה גורמת לו לאמץ את התפיסות האלה מחוץ למקור ישראל, אלא לתור אחריהם בתוך התורה ובתוך האמונה, וגם זאת לא על ידי יריית החץ ולאחר מכן סימון המטרה, אלא מתוך דחיית יסודות לא ראויים וחשיפת הבשורה העמוקה שיש לתורת ישראל בהם; הוא אסיר תודה לתנועות הנשים שחייבו אותו לבחון האם הוא פוסק כהלכה, או שהוא גורם עוול נורא בכך שהוא נותן כלים הלכתיים ביד בעלים נבלים ונשים העושות מעשה נבלה, המנצלים את ההלכה בדרך מנוגדת לחלוטין למהותה. בכל התחומים האלה הוא נוהג כמשה רבינו בדברי יתרו: מאזין לדברים, מנפה אותם, מאמץ מתוכם את מה שנכון בהם, ויותר מכך: מוצא כי למעשה התורה עצמה דיברה בלשון זו, אלא שהוא לא שם לב לכך מסיבות שונות.
לא רק שזו לא "ניאו רפורמה" אלא שזה ההפך המוחלט שלה. הרפורמה העמידה את האדם הבוחר מתוך דברי שמיים את שמתאים לתפיסת עולמו. זו למעשה עבודה זרה, בהעמידה את האדם במרכז. לעומת זאת, פוסק ההלכה הצועד בדרך זו מעמיד את האלוקים ואת דבריו במוקד. דבר ד' הוא הקובע היחיד. מה שמשתנה הוא השאלה האם הוא קורא נכון את דבר ד', והוא מחפש באופן מתמיד אחר תשובה לשאלה הזו. הסיבה שהוא אינו בוחר בדרך של "שומרי החומות" אינה נובעת מהערכתו כי היא לא תצליח, כי הציבור לא אוהב את זה, כי היא לא אטרקטיבית או מכל סיבה אחרת מעין זו. הסיבה האחת והיחידה שהוא אינו הולך בדרך זו היא בשל העובדה שהיא לא נכונה. היא אינה מכוונת לדרכם של פוסקי ההלכה לאורך הדורות, לדרכם של גדולי ישראל המחשבתיים, והיא אינה עולה בקנה אחד עם האתגר הגדול של התורה להיות האמת הצרופה העילאית.
על כך הויכוח לדעתי, וכל מה שמסביב הוא אך התפאורה המיותרת שלו.
סכנת המדרון החלקלק:
טיעון המדרון החלקלק הוא טיעון מורכב ביותר. עומד לצאת מאמר שלי על הנושא, ואני מקווה שהוא יבהיר באריכות את מה שאני כותב כאן בקיצור. בקיצור אומר כי המדרון החלקלק הוא הימנעות לעשות משהו נכון וצודק עכשיו, בשל הסיכון העלול להיגרם בעתיד בלי יכולת לעצור את התהליך. זה טיעון משמעותי ביותר, הנמצא בכל דיון אתי והלכתי. ברם, יש להדגיש כי זה אינו טיעון יחיד, וזאת בעיקר בשל העובדה שהנוקטים בו לא שמים לב שעד שהם חוששים מפני סכנה שאולי תיגרם בעתיד הם כעת עושים עוול ודבר שאינו נכון. דוגמה לדבר בנושאים בהם דנו עד כה: ישנו חשש כבד משקל של חלחול ההיתר לרווקות להוליד ילדים גם לגילאים שאינם הישורת האחרונה. ברם, הטוען כי בשל חשש זה אין להתיר לאף אחד גורם עוול נורא ואכזרי לנשים רווקות מבוגרות. זה לא חשש מפני מדרון חלקלק וגם לא מדרון - זו התהום עצמה. בשל כך, יש לבחון האמנם חשש זה קיים; האמנם נשים תעדפנה ללדת לבד ולא במסגרת נישואין; האמנם זה יגיע לגילאים צעירים יותר, והאמנם כל הסכנות האלה מתירות לרב לאסור. רק לאחר הדיון הזה אפשר להגיע למסקנות נכונות על פי דרכה של תורה.
תחומי הדיון:
ויכוח שני, שולי יותר, אך בעל משמעות בעיני, הוא תחומי העיסוק. כאמור לעיל, ה"ניאו רפורמה" נידונת משום מה תמיד בהקשר של דיני עריות. כמעט כל הדוגמאות שניתנו בשיחתו של הרב יהושע הי"ו היו בתחומים אלה, שלא לדבר על שמירת הברית, איסורי נגיעה, דחיית הריון ראשון, סיוע בלידה ועוד ועוד, שכולם סימנים של ניאו רפורמה. וכדו'.
כדי להסיר ספק מהמשך דבריי אני מבקש להדגיש כי אכן דיני עריות הם דינים יסודיים ביותר, שיש לשמור על ההלכה בהם במובן המלא של המילה. לא זו בלבד, אלא שאנו יודעים היטב שהנושא הזה הוא אכן נושא מעסיק את תודעת כל בני האדם בעולם, ועל כן ראוי לייחד לו מקום חשוב מאוד. ואף על פי כן, איני יכול שלא לבטא את מצוקתי הגדולה בכך שאלו הנושאים שאנו עוסקים בהם כל הזמן. סקרו את הנושאים עליהם רבנים כותבים בדפי פרשת השבוע; סקרו את השאלות בSMS ובאינטרנט; סקרו את השיחות השונות שניתנות לפני הקיץ ועוד ועוד, ותמצאו את ההיקף הטוטאלי של הנושאים האלה בחברתנו, שלא לדבר על המקום שהם תופסים בעולם החרדי.
בדיוק היום סיימנו בישיבה ללמוד את ספר מיכה. העולם הנבואי שאני יונק ממנו לא התעלם מהמרכזיות של הצניעות ומחשיבותה, כמו גם מהתביעות החד משמעיות שבדבר. ברם, הוא לא שם את המוקד בנושאים אלה. לו היינו משקיעים עשירית מהמאמץ בנושאי עריות ובתחומי העיסוק בנושאים עליהם הנביאים כן דיברו, ובעיקר בצדק החברתי, היה עולמנו הדתי משמעותי הרבה יותר. הדבר חמור מאוד גם בשל העובדה שאין אנו מכוונים את דרכנו לרצון שמיים, אך לא פחות מכך בשל העובדה שהעיסוק האינטנסיבי בנושאים אלה הוא עצמו כל כך לא צנוע. במקום לחיות בפשטות חיים צנועים, בהם אדם מרכיב מעין חומה שקופה בלתי נראית סביב עצמו ומדריך את עצמו באורחות הצניעות, אנו מתבשלים כל הזמן בנושאים האלה, והבישול הזה עצמו הוא חלק בלתי נפרד מחוסר הצניעות, על אף שהוא מתחפש לקידום הצניעות
סיבות רבות יש לעובדה שאנו מתרכזים בכך, ולא בהן אעסוק, אלא בסיבה הקשורה לנושא מכתבי זה אליכם. הצדק החברתי נתפס אף הוא כחלק מהעולם של הפוסט מודרניות, של החילון ושל השמאל רחמנא ליצלן. בשל השפה המרובה של העיסוק בנושאים אלה בתרבות הכללית אנו נרתעים מלזהות את עצמנו עם הנושאים האלה. אנו כן עוסקים הרבה בנושאים חברתיים, אך לא בצדק חברתי אלא בחסד חברתי. העיסוק של העולם הדתי בחסד הוא בהיקפים לא יתוארו, ואשרינו מה טוב חלקנו שאנו הולכים בדרכי אבות ועוסקים בכך. ברם, יש להבחין בין צדק ובין חסד, והנביאים לא דיברו רק על "חסד" אלא על "צדקה ומשפט". למדנו בישיבה הרבה פעמים את החשיבות של שני המרכיבים ושל ההבחנה ביניהם, ועל כן לא אאריך בביאור זה.
לאמור: כאן אנו נתקלים באסון הגדול של התנערות ממה שקורה מסביב. העולם מדבר בשפת הצדק החברתי, ואילו אנו לא מתעוררים ללמוד את עמדת הצדק החברתי של תורתנו הקדושה, בשל אותם חומות גבוהות שאנו בונים, ובשל החשש שלנו ממדרון חלקלק, ובשל העובדה ש"אסור לקבל שום דבר מבחוץ". בשל כך אנו נרתעים מנושאים אלה, ומתרכזים בשפה הפנימית שלנו - בין בנושאי החסד, ובין בנושאי הצניעות. הדבר הזה עצמו מרחיק אותנו מן הגאולה שאנו חולמים עליה, לאור דברי הנביאים "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה?
באהבה מרובה
יובל שרלו
תגובה לדברי הרב שרלו
מאת: הרב יהושע שפירא
אני שמח לפתוח בכך שנהנתי מאוד מדברי ההקדמה שמסמנים דרך של ביקוש אמת. ולואי ונזכה לכך בליבון הדברים.
יחד עם זאת ודווקא משום כך עלי להסביר טעות שנתבססה באותה הקדמה ושחורזת את כל המכתב.
מעולם לא האשמתי את הרב שרלו ודרכו ב'ניאו רפורמיות' וכבר הבהרתי את הענין במאמר תיקון עם אותו הכתב שהוציא את דברי לאור ללא ידיעתי ובלא לאפשר לי להגיב.
איני מתכוון כלל וכלל ל'רכך' את דברי כפי שטענה הכותרת בדברי ההבהרה שפורסמו בשמי ב YNET. אני עומד על דעתי שצומחת בקרבנו 'נאו רפורמה' ושזהו עניין חשוב וקריטי מאין כמותו. אך מעולם לא אמרתי וגם לא חשבתי שהרב שרלו ודרכו או תנועת בני עקיבא נמצאים במקום זה. יתר על כן, אני מעריך שרוב התוקפים אותי וללא ספק גם הרב שרלו יעמדו מהצד הנכון של המתרס כאשר התופעה תתבהר ותתחדד.
מהי 'נאו רפורמיות'
כדי להסביר את דברי אקדים להגדיר את ה'נאו רפורמה' כפי שאני רואה אותה ואת המדרון החלקלק שמהווה משפך תרבותי אל אותה מציאות שחצתה את הגדר.
שלושה רכיבים הם הסממנים העיקריים בעייני ל'נאו רפורמה' בדורנו. השניים הראשונים זהים לרפורמה הראשונה והשלישי ייחודי לעת הזאת.
הראשונים הם: ערעור סמכות פוסקי ההלכה בדורנו והשני חריף מקודמו, ערעור על סמכות ההלכה בכלל, ובעיקר, זו הנלמדת בתורה שבעל-פה.
סימנים אלו כאמור היו גם בעבר אלא שאז, ברפורמה הראשונה, התוכן הפנימי שגרם לערעור, היה המתח בין השכל האנושי והתרבות ה"נאורה" לבין האלוקיות של תורתנו הקדושה.
לעומת זה כיום הסיבה הפנימית שגורמת את הערעור, והיא הסימן השלישי, זו המתירנות והתפוררות התא המשפחתי וקדושת הבית יהודי.
סממנים אלו נמצאים לצערנו במינונים שונים בשיח הציבורי במגזר הדתי לאומי.
איני בא לדון על הפרטים ועל המשקלים של תנועה או מאמר מסוימים, אלא על העיקרון, וכך גם היתה כוונת דבריי בפגישה עם רכזי תנועת עזרא. על כן אומר: במקום ששלושת הסימנים נמצאים בצורה מובהקת זוהי נאו רפורמה. וככל שהמובהקות מתמעטת כך מתמעטת השייכות להגדרה זו.
אלו הבחנות עניניות מושכלות ללא כל הגזמה או הפרזה. משום כך, מעולם לא עלה על דעתי שבני עקיבא או ישיבת פתח תקוה עונים למבחנים הנ"ל ושייכים להגדרה 'נאו רפורמים'.
אך בזאת לא תם הדיון. כמעט לכל תופעה ציבורית יש מעין משפך שמגלגל את הדברים עד לקצה גם אם רכיבים רבים בו אינם מזדהים עם אותו קצה. כמובן, שאין להאשים מאן דהוא בדברים שהוא אינו מזדהה עימם, אך בהחלט יש מקום להצביע על מדרון חלקלק שהוא יוצר אם אכן הוא גורם משמעותי בדרך. על זאת כוונת דבריי. האוירה החופשית של הדיון בעניינים רגישים שבנשמתה של היהדות (ואין ספק שהרב שרלו מסכים לכך שזוהי נשמת היהדות כמבואר במכתבו) והוצאתם לרשות הרבים למקום בו יש כאלו שמחפשים כל צל של היתר כדי לאפשר להם לפרוק עול, זהו חלק מהמדרון החלקלק. הקלות הבלתי נסבלת בה אינשי דלא מעלי שבחוש רואים עד כמה אינם מדקדקים בקלות, ולעיתים אפי' בחמורות לא (וכמובן איני מתכוון לא לבנ"ע ולא לישיבת פ"ת), דנים בעניינים כאלו ודורסים אותם ברגל גסה היא יותר מנורה אדומה וגמיעת חלק מן הדרך אל השאול הנאו רפורמי .
וכאן אני רוצה להוסיף בעניניות הנדרשת וכפי שאמרתי גם אז במפגש בעזרא, שגם פסקים - של מי מדקדק בקלה כבחמורה ואפי' יותר מן המתנגדים לדרכו - כשהם מתפרסמים לפי כללי השיטחיות של התקשורת ובכליה חסרי הגבולות עלולים להוסיף שמן רב למדורה גם אם לא בכוונת מכוון.
האומנם 'שומרי החומות'?
אין כל קשר בעיני בין נאו רפורמיות להכנסת תכנים מחוץ לעולמה של תורה כפי שטוען הרב שרלו. גם איני רואה את עצמי כשומר החומות בדרך שבה הוצגתי בדבריו. קראתי בחיי כתבי אפלטון ואריסטו קאנט ודקרט ורבים אחרים, עשרות רבות של ספרי פסיכולוגיה ופיזיקה, אסטרונומיה ומנהל עסקים וכמעט שאין נושא במרחבי הדעת האנושית שיצר הסקרנות שלי אינו פועל לגביו ורק הזמן עושקו. גם בשיעוריי אני מרבה להשתמש בכלים אלו. ההפריה בין עולם החול והקודש לאחר שכל צד נאמן למהותו וענינו ומתוך ראיית ההתגלות האלוקית המופיעה בכל אחד מהם לפי ערכו יקרה לי ביותר ואני עסוק בה תדיר ובשום פנים לא על זה נסב הדיון.
כאשר דנים בדעתם של הפילוסופים והוגי הדעות אפילו בני ימינו וגם מאומות העולם זהו ענין אחד שיש לו מקום רב ובעיקר בתורת ארץ ישראל. אך הסוגיא העומדת לפנינו נוגעת לתרבות שמקעקעת את האמונה בסמכות תורה שבעל פה ומפוררת את קדושת הבית ובנושאים אלה אני סמוך ובטוח שגם הרב שרלו הוא משומרי החומות.
בשיחות שנתתי במקומות שונים כולל בפני קהל של מאות שומעים הכרזתי על עצמי כפמיניסט מפני ש"והוא ימשול בך" מופיע בתורה כקללה, שהולכת ומתפוגגת בדורנו דור הגאולה, יחד עם "בזיעת אפיך תאכל לחם" ו"בצער תלדי בנים". יחד עם זאת אין כל ספק שהפמיניזם פורר את התא המשפחתי בעולם המודרני והעביר את גבולות ההלכה גם אנשים ובעיקר נשים שגדלו במיטב בתי המדרש ...
לפיכך ההערכה כי הייתי מכנה תלמוד תורה לנשים בגדר נאו רפורמה תלושה מן המציאות באופן קיצוני. כל מי שמכיר את עמדותיי בעניין זה ודומיו יוכל להעיד על כך. (דרך אגב, אני מלמד אכן במדרשות לנשים, אך בדיעבד ולא לכתחילה מפני שיותר נכון בעיני שהדבר יעשה על ידי נשים, וכפי שאני מציין במוסדות אלו לא פעם).
על מה המחלוקת אם כך?
אמת, פוסקי ההלכה בדורינו מחוייבים לבחון עמדות יסוד רבות מפני המציאות שמשתנה, אך שני סייגים לדבר בעיניי. האחד, הדבר נתון לגדול הדור בלבד מפני חומרת הענינים הנידונים, ועם כל הכבוד איני חושב שהרב שרלו הוא אחד מהם. והשני, החוש הפנימי של מעתיקי השמועה שיש בו כעין רוח הקודש להמשיך את עומק התורה שבעל פה, עד למציאות החדשה ולא לשנות את התורה חלילה. בנקודות אלו לדעתי, נמצאים חילוקי הדעות.
הערות אחרונות
הטענה שקושרת דעה פלונית לכל דורות ישראל חוץ ממאתיים השנים האחרונות חמורה מאוד בעיני מפני שהיא ממש כמורה הלכה לא רק בפני רבו אלא בפני כל רבותיו ויש בה מן הבעיתיות של מרחיק עדותו שמתרחק מן האמת.
ולבסוף, העיסוק הרב בעניני עריות הוא אכן מסוכן והמעיין בספרי 'אשיב ממצולות' יוכל להיוכח עד כמה נזהרתי בנושא זה לתקן בלא לשקוע בבוץ. כמו כן אין כל שחר בטענה ש'אנו עוסקים בהם כל הזמן' כדברי הרב שרלו, אינני נוהג להפריח אמירות והתיחסויות בנושאים אלו השכם והערב, ובודאי שלא להמון הרחב.
(הטענה בדבר צדק חברתי אכן יש לה מקום אך יש בה גם סכנה המבוארת בדברי מרן הראי'ה של הקדמת מוסר הנביאים לתורת משה ואין כאן המקום לדון בזה).
בתפילה שנזכה לכוון דברינו לשם שמיים באהבת ישראל באמת ולאמיתתה של תורת אמת.
יהושע שפירא
יום שני, 6 ביולי 2009
סיכום כנס מנחים
כותבת את התורה של החיים
צועקת עליכם ככה יש לעשות
תנו לו להכנס גם אם אין לו כסף
לצעוק את התורה של החיים
לכתוב ככה יש לעשות
איך לא נתתם לה לה ללמד אתכם את עצמה את הכוח שיש
לשנות אתכם
להפוך אותנו לאנשי אמת וחסד ורחמים ודין
לסבול את הפחד
לפעפע את הברזל
לצעוק את התורה של החיים
שיש לאהוב
ולקבל כל אדם בסבר פנים
ויש מילים שיש להפוך ואם חשוך בחדר סימן שגס ליבנו בעני
ויש ללמוד
לשם לימוד ולא בשם העשיה
ויש שושלת מסירה מהר סיני ועד אלי
שושלת חיים
צועקת עליכם ככה יש לעשות
תנו לו להכנס גם אם אין לו כסף
לצעוק את התורה של החיים
לכתוב ככה יש לעשות
איך לא נתתם לה לה ללמד אתכם את עצמה את הכוח שיש
לשנות אתכם
להפוך אותנו לאנשי אמת וחסד ורחמים ודין
לסבול את הפחד
לפעפע את הברזל
לצעוק את התורה של החיים
שיש לאהוב
ולקבל כל אדם בסבר פנים
ויש מילים שיש להפוך ואם חשוך בחדר סימן שגס ליבנו בעני
ויש ללמוד
לשם לימוד ולא בשם העשיה
ויש שושלת מסירה מהר סיני ועד אלי
שושלת חיים
יום רביעי, 17 ביוני 2009
עשרה דברים קשים
בבלי בבא בתרא י, ע"א:
עשרה דברים קשים נבראו בעולם:
הר קשה - ברזל מחתכו
ברזל קשה - אור מפעפעו
אור קשה - מים מכבין אותו
מים קשים - עבים סובלים אותן
עבים קשים - רוח מפזרתן
רוח קשה - גוף סובלו
גוף קשה - פחד שוברו
פחד קשה - יין מפיגו
יין קשה - שינה מפכחתו
ומיתה - קשה מכולם
וצדקה - מצלת מן המיתה, דכתיב "וצדקה תציל ממות"
פגשתי במימרא הזו בחורף.
ומאז היא מתגלגלת איתי.
המימרא מצהירה שיש עדשרה דברים קשים, ומציינת שניים עשר.
הדברים הקשים אינם רק קשים.
הם גם רכים.
הדימיון ל"חד גדיא", לאבן נייר ומספריים .
הרוח, הגוף חוקי הטבע הנכנעים למעשי הרצון. העורבים יכלכלוך.
השינה המפכחת את היין.
את מי הצדקה מצילה ממות? איך זה קשור ל"תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה"?
מה בחיי קשה ומתרכך?
עשרה דברים קשים נבראו בעולם:
הר קשה - ברזל מחתכו
ברזל קשה - אור מפעפעו
אור קשה - מים מכבין אותו
מים קשים - עבים סובלים אותן
עבים קשים - רוח מפזרתן
רוח קשה - גוף סובלו
גוף קשה - פחד שוברו
פחד קשה - יין מפיגו
יין קשה - שינה מפכחתו
ומיתה - קשה מכולם
וצדקה - מצלת מן המיתה, דכתיב "וצדקה תציל ממות"
פגשתי במימרא הזו בחורף.
ומאז היא מתגלגלת איתי.
המימרא מצהירה שיש עדשרה דברים קשים, ומציינת שניים עשר.
הדברים הקשים אינם רק קשים.
הם גם רכים.
הדימיון ל"חד גדיא", לאבן נייר ומספריים .
הרוח, הגוף חוקי הטבע הנכנעים למעשי הרצון. העורבים יכלכלוך.
השינה המפכחת את היין.
את מי הצדקה מצילה ממות? איך זה קשור ל"תשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה"?
מה בחיי קשה ומתרכך?
יום שבת, 23 במאי 2009
בית מדרש שבת עם בית מורשה
כבר התקיימו שני מפגשים, בכל אחד מהם הגיעו בין 45-60 איש, מספר יפה.
מה שחסר לי זה קהל חילוני, או בכלל קהל מגוון יותר.
ואני תוהה איך ניתן לגייס קהל מגוון/חילוני לבית מדרש שעוסק בשבת.
אם יש כאן רעיונות - אשמח לשמוע.
אני תוהה שאולי השעה בה אנחנו מתחילים - 19:00 היא מוקדמת מדי ואינה מתאימה לאנשים בגילאי 30+ אלא ליותר צעירים, אולי המיקום, בקריית מוריה, אינו מושך.
עוד הצעות?
תודה
מה שחסר לי זה קהל חילוני, או בכלל קהל מגוון יותר.
ואני תוהה איך ניתן לגייס קהל מגוון/חילוני לבית מדרש שעוסק בשבת.
אם יש כאן רעיונות - אשמח לשמוע.
אני תוהה שאולי השעה בה אנחנו מתחילים - 19:00 היא מוקדמת מדי ואינה מתאימה לאנשים בגילאי 30+ אלא ליותר צעירים, אולי המיקום, בקריית מוריה, אינו מושך.
עוד הצעות?
תודה
שבועות ורות: היכן החומרים הטובים ביותר ברשת?
מחר אני מעבירה את השיעור נחודשי במכון ראות, והפעם על על שבועות ומגילת רות.
לאחר חיפושים רבים אני יכולה לבשר בוודאות כי אתר עם המידע המקיף והמדויק ביותר הוא מט"ח
וכי בויקי יש טעות, ראו מועד ההתרחשות, צ"ל סיון, ולא ניסן.
לאחר חיפושים רבים אני יכולה לבשר בוודאות כי אתר עם המידע המקיף והמדויק ביותר הוא מט"ח
וכי בויקי יש טעות, ראו מועד ההתרחשות, צ"ל סיון, ולא ניסן.
יום שלישי, 19 במאי 2009
שיר השירים ה'
בעקבות המפגש האחרון בסדנא שלנו בבאר שבע.
למדנו את פרק ה' בשיר השירים, הפרק האהוב עלי. זה לא יפה שיש פרקים אהובים יותר או פחות, אבל ככה זה. המילים הקצב, הדרמה האכזבה החיפוש המעגלי.
הנה הפרק:
שיר השירים ה
א בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. {ס} ב אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. ג פָּשַׁטְתִּי אֶת-כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. ד דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. ה קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. ז מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. ח הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם-תִּמְצְאוּ אֶת-דּוֹדִי מַה-תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. ט מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. י דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה. יא רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. יב עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל-מִלֵּאת. יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר. יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים. טז חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.
והנה מה שאני כתבתי:
לבי ישן
פשיטת הכותנת
היתה פשוטה
בשרי טרם חזה במרירות הבושה שספגה הנפש.
שאלת איככה היו ימי.
ואיככה אמפה
אזורי-רגש פצועים
דלוקי-מכות חרכו ברוחי
בסיבוביי בעיר מרובת מבקרים
ביקשתי ממתקים טבולים בחלב יין מחמדים
שושני יונים מבושמות
נפרשות מכות מים במקדש הבית
ואם תמצאו את זה שפצעני
אימרו לו שלבי ישן
שנים רבות
אני נותרתי ערה
למדנו את פרק ה' בשיר השירים, הפרק האהוב עלי. זה לא יפה שיש פרקים אהובים יותר או פחות, אבל ככה זה. המילים הקצב, הדרמה האכזבה החיפוש המעגלי.
הנה הפרק:
שיר השירים ה
א בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. {ס} ב אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. ג פָּשַׁטְתִּי אֶת-כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. ד דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. ה קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. ז מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. ח הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אִם-תִּמְצְאוּ אֶת-דּוֹדִי מַה-תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. ט מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. י דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה. יא רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. יב עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל-מִלֵּאת. יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר. יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים. טז חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.
והנה מה שאני כתבתי:
לבי ישן
פשיטת הכותנת
היתה פשוטה
בשרי טרם חזה במרירות הבושה שספגה הנפש.
שאלת איככה היו ימי.
ואיככה אמפה
אזורי-רגש פצועים
דלוקי-מכות חרכו ברוחי
בסיבוביי בעיר מרובת מבקרים
ביקשתי ממתקים טבולים בחלב יין מחמדים
שושני יונים מבושמות
נפרשות מכות מים במקדש הבית
ואם תמצאו את זה שפצעני
אימרו לו שלבי ישן
שנים רבות
אני נותרתי ערה
יום שני, 11 במאי 2009
ביקור הכס הקדוש
הרב יובל שרלו
מסביר מדוע הוא רואה בחיוב את ביקור האפיפיור
ואני?
אני מתגעגעת לאפיפיור הקודם.
מי היה מאמין.
מסביר מדוע הוא רואה בחיוב את ביקור האפיפיור
ואני?
אני מתגעגעת לאפיפיור הקודם.
מי היה מאמין.
יום שלישי, 28 באפריל 2009
יום רביעי, 22 באפריל 2009
בין יום השואה ליום הזכרון: השיעור הקרוב במכון ראות
עבורי הטקסט הזה ממחיש יותר מכל את הנוראות והיראה האופפות אותי בשבוע הזה.
יחזקאל ל"ז
א הָיְתָה עָלַי, יַד-השם, וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ השם, וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת. ב וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד. ג וַיֹּאמֶר אֵלַי--בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וָאֹמַר, אֲדֹנָי השם אַתָּה יָדָעְתָּ. ד וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם--הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר-השם. ה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי השם, לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ--וִחְיִיתֶם. ו וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי השם. ז וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי, וְהִנֵּה-רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ. ח וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ, אֵין בָּהֶם. ט וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל-הָרוּחַ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי השם, מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ. י וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם--חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד. יא וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ--נִגְזַרְנוּ לָנוּ. יב לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי השם, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. יג וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי השם: בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם--עַמִּי. יד וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי השם, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי--נְאֻם
ולקרוא את יחזקאל ל"ז תוך רסתכלות בתמונות הללו ממונקאץ', 1933, והאזנה לנשמע בסרטון הזה, במיוחד דקה 3:00, זו חויה קשה ומטלטלת. עבורי לפחות .
יום ראשון, 19 באפריל 2009
יום מנוחה
כבר תקופה ארוכה שאני עוקבת אחר דב חנין. מקווה ליום בו יקום לציבור הדתי לאומי מנהיג שפל רוח חדשני נועז וצנוע כמוהו. הבוקר קראתי בווינט יהדות ראיון איתו, בו הוא מעלה את האפשרות להפוך את יום ראשון ליום מנוחה. עם יד על הלב, רגע אחד של כנות, יום שישי אינו יום חופש. הוא יום עבודה מלא בטרדות ובישולים סידורים וניקיונות. וגם היום, שנתיים וחצי לאחר חזרתי לארץ אני חסרה עדיין את אותה הנינוחות, את היום הפנוי להתנדבות ולעשות מעשים טובים. אחד מחבריי מארה"ב העיר, לאחר ביקור בארץ, כי לדעתו הרבה מבעיותיה של ישראל יפתרו אם יהיה לנו יום מנוחה נוסף. אולי נהיה פחות עצבניים, יותר סבלנים, פחות לחוצים יותר מרוצים.
ואני אומרת: קדימה. הגיע הזמן.
מצטרפים אלי?
באותו הנושא:
ארץ אחרת
זויות חשובות על דמותה של השבת בפרהסיה שלנו.
יום שבת, 4 באפריל 2009
יום חמישי, 2 באפריל 2009
עשרת המכות לגרושות
רבקה לוביץ' על עשרת המכות לגרושות
אז ככה בפסח, שנחגוג את חרותנו, נחשוב על אותם נשים אשר
בשם ההלכה והדת והאלוהים מתעללים בהן .
אז ככה בפסח, שנחגוג את חרותנו, נחשוב על אותם נשים אשר
בשם ההלכה והדת והאלוהים מתעללים בהן .
יום רביעי, 1 באפריל 2009
הרהורים.
בעקבות השיעור במכון ראות על פסח
השיעור היה מוצלח, לפחות כך הרגשתי במהלכו
לאחר שהסתיים ניגש עלי אחד מהלומדים, ואמר שהשיעור היה טוב, והציע שבפעם הבאה שאני מלמדת חילוניים על פסח ועל ההגדה כדאי אולי להתחיל בקטעים שאחרי הארוחה, את הקטעים שלפני הארוחה כולם עוד מכירים.
את הדרך ירושלימה ביליתי במחשבות מתודולוגיות.
תופעה המוכרת לאחר השיעורים המכון ראות.
אני מודעת ליתרונות של שיטת הלימוד הביתמדרשית - הגזור והדבק, התאמה של סיפור אגדה או סוגיה למגבלות הדף, ההוצאה מההקשר, ההערות שוליים.
ההערה הזו גרמה לי לחשוב על חסרונות, אתגרים ועל עקרון הרצף.
דומני שמה שמפריע לי יותר מכל הוא העדר הרצף. אין למידה "על הסדר", אין עולם ידע הנבנה לינארית, יש רשת, גמישה אמנם, אך בעלת חורים. ולפעמים שאלות של לומדים מכות בי,ואני מגלה את המחיר של למידה פרגמנטרית.
אבל כיצד ניתן ללמד תימטית באופן לא פרגמנטרי? גם מסכת ברכות אינה עוסקת רק בברכות כידוע.
חכמים ממני התלבטו בסוגיה. אנסה ללמוד מהם
מחשבות דומות עלו בי בישיבה של צוות הכנת הכנס השנתי של רשת בתי המדרש.
על כך בהמשך.
השיעור היה מוצלח, לפחות כך הרגשתי במהלכו
לאחר שהסתיים ניגש עלי אחד מהלומדים, ואמר שהשיעור היה טוב, והציע שבפעם הבאה שאני מלמדת חילוניים על פסח ועל ההגדה כדאי אולי להתחיל בקטעים שאחרי הארוחה, את הקטעים שלפני הארוחה כולם עוד מכירים.
את הדרך ירושלימה ביליתי במחשבות מתודולוגיות.
תופעה המוכרת לאחר השיעורים המכון ראות.
אני מודעת ליתרונות של שיטת הלימוד הביתמדרשית - הגזור והדבק, התאמה של סיפור אגדה או סוגיה למגבלות הדף, ההוצאה מההקשר, ההערות שוליים.
ההערה הזו גרמה לי לחשוב על חסרונות, אתגרים ועל עקרון הרצף.
דומני שמה שמפריע לי יותר מכל הוא העדר הרצף. אין למידה "על הסדר", אין עולם ידע הנבנה לינארית, יש רשת, גמישה אמנם, אך בעלת חורים. ולפעמים שאלות של לומדים מכות בי,ואני מגלה את המחיר של למידה פרגמנטרית.
אבל כיצד ניתן ללמד תימטית באופן לא פרגמנטרי? גם מסכת ברכות אינה עוסקת רק בברכות כידוע.
חכמים ממני התלבטו בסוגיה. אנסה ללמוד מהם
מחשבות דומות עלו בי בישיבה של צוות הכנת הכנס השנתי של רשת בתי המדרש.
על כך בהמשך.
יום שני, 30 במרץ 2009
היום בשעה 20:00, מתנ"ס לוין בבאר שבע אני אלמד את פרשת צו
מקורות:
בינה בשכונה: פרשת צו התשס"ט על כוהנים ובגדים: שלומית נאור
א וַיְדַבֵּר השם, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. ג וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. ד וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל-מָקוֹם טָהוֹר. ה וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. ו אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ--לֹא תִכְבֶּה.
מסכת יומא
1. א,א שבעת ימים קודם ליום הכיפורים, מפרישין כוהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין; ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול. רבי יהודה אומר, אף אישה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו: שנאמר "וכיפר בעדו, ובעד ביתו" (ויקרא טז,ו; ויקרא טז,יא; ויקרא טז,יז)--"ביתו", היא אשתו. אמרו חכמים, אם כן, אין לדבר סוף.
א,ג מסרו לו זקנים מזקני בית דין, וקורים לפניו בסדר היום; ואומרין לו, אישי כוהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת. ערב יום הכיפורים בשחרית, מעמידין אותו בשערי המזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה.
א,ו אם חכם הוא, דורש; ואם תלמיד חכמים הוא, דורשין לפניו. אם רגיל לקרות, קורא; ואם לאו, קוראים לפניו. ובמה קוראים לפניו--באיוב, ובעזרא, ובדברי הימים; זכריה בן קבוטר אומר, פעמים הרבה קראתי לפניו בדניאל.
2. ז,א בא לו כוהן גדול לקרות. אם רוצה הוא בבגדי בוץ, קורא; ואם לאו, באיצטלית לבן משלו. חזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול; וכוהן גדול עומד ומקבל, וקורא עומד. קורא "אחרי מות" (ויקרא טז,א) ו"אך בעשור" (ויקרא כג,כז); וגולל את התורה, ומניחה בחיקו ואומר, יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב. "ובעשור" (במדבר כט,ז) שבחומש הפקודים קורא אותן על פה; ומברך עליהן שמונה ברכות--על התורה, ועל העבודה, ועל ההודאה, ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכוהנים, ועל שאר התפילה.
ז,ד קידש ידיו ורגליו, ופשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן; ולבש, וקידש ידיו ורגליו. נכנס להוציא את הכף ואת המחתה. קידש ידיו ורגליו, ופשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב; ולבש, וקידש ידיו ורגליו, נכנס להקטיר את הקטורת של בין הערביים, ולהטיב את הנרות. קידש ידיו ורגליו, ופשט; הביאו לו בגדי עצמו, ולבש. ומלווים אותו עד ביתו; ויום טוב היה עושה לאוהביו, על שיצא בשלום מן הקודש.
3. משנה אבות א,א משה קיבל תורה מסיניי, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.
4. תלמוד בבלי יומא עא ע"ב "ויום טוב הי העושה לאוהביו" תנו רבנן גדול שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה (והיו כולם הולכים אחריו) כיון דחזינוהו לשמעיה ואבטליון (כיון שראו את שמעיה ואבטליון,ראשי הסנהדרין שהם הולכים) שבקיהו לדידיה (עזבו אותו, את הכהן גדול) ואזלי בתר (והלכו אחרי) שמעיה ואבטליון (לחלוק להם כבוד). לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול. (לבסוף באו שו"א להפר ממנו ולברכו כיון שנעלב השהכל מכבדים את החכמים יותר ממנו אמר להם בכעס): ייתון בני עממין לשלום (יבואו בני העמים לשלום, כי שו"א מבני גרים היו ולכן רצה להזכיר להם שהם מבני הגויים) אמרו ליה: ייתון בני העמים לשלם דעבדין עובדא דאהרון (יבואו בני העמים שעושים מעשה אהרון שהיה אוהב שלום ורודף שלום) ולא ייתי בר אהרון לשלם דלא עביד עובדא דאהרון. (ואל יבוא בן אהרון לשלום שאינו עושה מעשה אהרון ומקניט שלא כדין את הגרים).
5. הפיוט "מראה כהן"
כְּאֹהֶל הַנִּמְתַּח בְּדָרֵי מַעְלָה. מַרְאֵה כֹהֵן:
כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּגֹדֶל גְּדִילִים בְּאַרְבַּע קְצָווֹת. מַרְאֵה כֹהֵן:
כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּהוֹד אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ צוּר לִיצוּרִים. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּזֵר הַנָּתוּן עַל מֵצַח מֶלֶךְ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּחֶסֶד הַנִּתָּן עַל פְּנֵי חָתָן. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּטֹהַר הַנָּתוּן בִּצְנִיף טָהוֹר. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר לְחַלּוֹת פְּנֵי מֶלֶךְ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּכוֹכָב הַנֹּגַהּ בִּגְבוּל מִזְרָח. מַרְאֵה כֹהֵן:
בק"ק מוסיפים זה:
כִּלְבוּשׁ מְעִיל וּכְשִׁרְיוֹן צְדָקָה. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּמַלְאָךְ הַנִּצָּב עַל רֹאשׁ דֶּרֶךְ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּנֵר הַמֵּצִיץ מִבֵּין הַחַלּוֹנוֹת. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּשָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ עַם קֹדֶשׁ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּעֹז אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ טָהוֹר לַמִּטַּהֵר. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּפַעֲמוֹנֵי זָהָב בְּשׁוּלֵי הַמְּעִיל. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּצוּרַת הַבַּיִת וּפָרֹכֶת הָעֵדוּת. מַרְאֵה כֹהֵן:
כִּקְהִלָּה מְכֻסָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּרוֹאֶה זְרִיחַת שֶׁמֶשׁ עַל הָאָרֶץ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּשׁוֹשַׁנַּת גַּן בֵּין הַחוֹחִים. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּתַבְנִית כְּסִיל וְכִימָה מִתֵּימָן. מַרְאֵה כֹהֵן:
כָּל אֵלֶּה בִּהְיוֹת הַהֵיכָל עַל יְסוֹדוֹתָיו. וּמִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ עַל מְכוֹנוֹתָיו. וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשָׁרֵת. דּוֹרוֹ רָאוּ וְשָׂמָחוּ:
6. זבחים פח ע"ב: ערכין טז ע"א: אמר רבי ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? (רש"י: ב"צו את אהרון" – "זאת תורת העולה", "זאת תורת החטאת" ו"האשם" ו"זבח השלמים" ואחר כך: "קח את אהרון..ואת הבגדים") – לומר לך, מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים. כתונת מכפרת על שפיכות דמים....מכנסים מכפרים על גלוי עריות...מצנפת מכפרת על גסי רוח אבנט מכפר על הרהור הלב...חושן מכפר על הדינין...אפוד מכפר על עבודת כוכבים....מעיל פעמונים שקשורים אליו מכפר על לשון הרע....וציץ מכפר על עזות פנים....
7. שבת קיד ע"א: מניין לשנוי בגדים מן התורה שנא' (ויקרא ו, ד) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ותנא דבי רבי ישמעאל לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן גנאי הוא לת"ח שיצא במנעלים המטולאים לשוק והא רבי אחא בר חנינא נפיק אמר רבי אחא בריה דרב נחמן בטלאי על גב טלאי ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי
בינה בשכונה: פרשת צו התשס"ט על כוהנים ובגדים: שלומית נאור
א וַיְדַבֵּר השם, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. ג וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. ד וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל-מָקוֹם טָהוֹר. ה וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. ו אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ--לֹא תִכְבֶּה.
מסכת יומא
1. א,א שבעת ימים קודם ליום הכיפורים, מפרישין כוהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין; ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול. רבי יהודה אומר, אף אישה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו: שנאמר "וכיפר בעדו, ובעד ביתו" (ויקרא טז,ו; ויקרא טז,יא; ויקרא טז,יז)--"ביתו", היא אשתו. אמרו חכמים, אם כן, אין לדבר סוף.
א,ג מסרו לו זקנים מזקני בית דין, וקורים לפניו בסדר היום; ואומרין לו, אישי כוהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת. ערב יום הכיפורים בשחרית, מעמידין אותו בשערי המזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה.
א,ו אם חכם הוא, דורש; ואם תלמיד חכמים הוא, דורשין לפניו. אם רגיל לקרות, קורא; ואם לאו, קוראים לפניו. ובמה קוראים לפניו--באיוב, ובעזרא, ובדברי הימים; זכריה בן קבוטר אומר, פעמים הרבה קראתי לפניו בדניאל.
2. ז,א בא לו כוהן גדול לקרות. אם רוצה הוא בבגדי בוץ, קורא; ואם לאו, באיצטלית לבן משלו. חזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול; וכוהן גדול עומד ומקבל, וקורא עומד. קורא "אחרי מות" (ויקרא טז,א) ו"אך בעשור" (ויקרא כג,כז); וגולל את התורה, ומניחה בחיקו ואומר, יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב. "ובעשור" (במדבר כט,ז) שבחומש הפקודים קורא אותן על פה; ומברך עליהן שמונה ברכות--על התורה, ועל העבודה, ועל ההודאה, ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכוהנים, ועל שאר התפילה.
ז,ד קידש ידיו ורגליו, ופשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן; ולבש, וקידש ידיו ורגליו. נכנס להוציא את הכף ואת המחתה. קידש ידיו ורגליו, ופשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב; ולבש, וקידש ידיו ורגליו, נכנס להקטיר את הקטורת של בין הערביים, ולהטיב את הנרות. קידש ידיו ורגליו, ופשט; הביאו לו בגדי עצמו, ולבש. ומלווים אותו עד ביתו; ויום טוב היה עושה לאוהביו, על שיצא בשלום מן הקודש.
3. משנה אבות א,א משה קיבל תורה מסיניי, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.
4. תלמוד בבלי יומא עא ע"ב "ויום טוב הי העושה לאוהביו" תנו רבנן גדול שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה (והיו כולם הולכים אחריו) כיון דחזינוהו לשמעיה ואבטליון (כיון שראו את שמעיה ואבטליון,ראשי הסנהדרין שהם הולכים) שבקיהו לדידיה (עזבו אותו, את הכהן גדול) ואזלי בתר (והלכו אחרי) שמעיה ואבטליון (לחלוק להם כבוד). לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול. (לבסוף באו שו"א להפר ממנו ולברכו כיון שנעלב השהכל מכבדים את החכמים יותר ממנו אמר להם בכעס): ייתון בני עממין לשלום (יבואו בני העמים לשלום, כי שו"א מבני גרים היו ולכן רצה להזכיר להם שהם מבני הגויים) אמרו ליה: ייתון בני העמים לשלם דעבדין עובדא דאהרון (יבואו בני העמים שעושים מעשה אהרון שהיה אוהב שלום ורודף שלום) ולא ייתי בר אהרון לשלם דלא עביד עובדא דאהרון. (ואל יבוא בן אהרון לשלום שאינו עושה מעשה אהרון ומקניט שלא כדין את הגרים).
5. הפיוט "מראה כהן"
כְּאֹהֶל הַנִּמְתַּח בְּדָרֵי מַעְלָה. מַרְאֵה כֹהֵן:
כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּגֹדֶל גְּדִילִים בְּאַרְבַּע קְצָווֹת. מַרְאֵה כֹהֵן:
כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּהוֹד אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ צוּר לִיצוּרִים. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּזֵר הַנָּתוּן עַל מֵצַח מֶלֶךְ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּחֶסֶד הַנִּתָּן עַל פְּנֵי חָתָן. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּטֹהַר הַנָּתוּן בִּצְנִיף טָהוֹר. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר לְחַלּוֹת פְּנֵי מֶלֶךְ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּכוֹכָב הַנֹּגַהּ בִּגְבוּל מִזְרָח. מַרְאֵה כֹהֵן:
בק"ק מוסיפים זה:
כִּלְבוּשׁ מְעִיל וּכְשִׁרְיוֹן צְדָקָה. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּמַלְאָךְ הַנִּצָּב עַל רֹאשׁ דֶּרֶךְ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּנֵר הַמֵּצִיץ מִבֵּין הַחַלּוֹנוֹת. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּשָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ עַם קֹדֶשׁ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּעֹז אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ טָהוֹר לַמִּטַּהֵר. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּפַעֲמוֹנֵי זָהָב בְּשׁוּלֵי הַמְּעִיל. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּצוּרַת הַבַּיִת וּפָרֹכֶת הָעֵדוּת. מַרְאֵה כֹהֵן:
כִּקְהִלָּה מְכֻסָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּרוֹאֶה זְרִיחַת שֶׁמֶשׁ עַל הָאָרֶץ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּשׁוֹשַׁנַּת גַּן בֵּין הַחוֹחִים. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּתַבְנִית כְּסִיל וְכִימָה מִתֵּימָן. מַרְאֵה כֹהֵן:
כָּל אֵלֶּה בִּהְיוֹת הַהֵיכָל עַל יְסוֹדוֹתָיו. וּמִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ עַל מְכוֹנוֹתָיו. וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשָׁרֵת. דּוֹרוֹ רָאוּ וְשָׂמָחוּ:
6. זבחים פח ע"ב: ערכין טז ע"א: אמר רבי ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? (רש"י: ב"צו את אהרון" – "זאת תורת העולה", "זאת תורת החטאת" ו"האשם" ו"זבח השלמים" ואחר כך: "קח את אהרון..ואת הבגדים") – לומר לך, מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים. כתונת מכפרת על שפיכות דמים....מכנסים מכפרים על גלוי עריות...מצנפת מכפרת על גסי רוח אבנט מכפר על הרהור הלב...חושן מכפר על הדינין...אפוד מכפר על עבודת כוכבים....מעיל פעמונים שקשורים אליו מכפר על לשון הרע....וציץ מכפר על עזות פנים....
7. שבת קיד ע"א: מניין לשנוי בגדים מן התורה שנא' (ויקרא ו, ד) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ותנא דבי רבי ישמעאל לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן גנאי הוא לת"ח שיצא במנעלים המטולאים לשוק והא רבי אחא בר חנינא נפיק אמר רבי אחא בריה דרב נחמן בטלאי על גב טלאי ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי
יום רביעי, 25 במרץ 2009
שמחה רבה שמחה רבה
מחר בע"ה אעביר שיעור על פסח במכון ראות.
אספתי לי כמה לינקים לסרטונים על פסח.
השאלה שתנחה אותי מחר: מתוך הסרטונים האלה,
מהו פסח??
פרפר נחמד
7 סימנים
Who let the Jews out?
ניקיון פסח
אחרי הפסח
"טיפ יפני"
אספתי לי כמה לינקים לסרטונים על פסח.
השאלה שתנחה אותי מחר: מתוך הסרטונים האלה,
מהו פסח??
פרפר נחמד
7 סימנים
Who let the Jews out?
ניקיון פסח
אחרי הפסח
"טיפ יפני"
יום שני, 23 במרץ 2009
החינוך היהודי והמשבר הכלכלי
בשמת חברתי המצוינת, כתבה עך כך ברשימות,
חשבתי לשתף בהשפעות של המשבר הכלכלי על עבודתי השוטפת.
ההשפעה הראשונה היא תחושת חוסר היציבות, והקושי לתכנן לטווח ארוך, אנחנו איננו יודעים כמה כסף ממה שגייסנו אכן יגיע, ויש צורך לקצץ, במה נקצץ?
בתוכניות היקרות? הזולות? במפגשים חד פעמיים? בתוכניות במרכז או בפריפריה?
אני החלטתי לקצץ בתוכניות חד פעמיות שאינן מכסות100% עלות.
החלטתי ללמד בעצמי כמה שיותר כדי להשאיר כסף במערכת ולודא שיהיה כסף למשכורות.
וככה אני מלמדת בתל אביב ובבאר שבע, דבר שבעבר הייתי מעסיקה מנחה מחוץ לצוות העבודה הקבוע.
אני סופגת על כך ביקורת, אני מעסיקה פחות מנחים, זו החלטה לא פופולרית.
אבל גם מיתון, סך הכל זה דבר לא פופולרי.
חשבתי לשתף בהשפעות של המשבר הכלכלי על עבודתי השוטפת.
ההשפעה הראשונה היא תחושת חוסר היציבות, והקושי לתכנן לטווח ארוך, אנחנו איננו יודעים כמה כסף ממה שגייסנו אכן יגיע, ויש צורך לקצץ, במה נקצץ?
בתוכניות היקרות? הזולות? במפגשים חד פעמיים? בתוכניות במרכז או בפריפריה?
אני החלטתי לקצץ בתוכניות חד פעמיות שאינן מכסות100% עלות.
החלטתי ללמד בעצמי כמה שיותר כדי להשאיר כסף במערכת ולודא שיהיה כסף למשכורות.
וככה אני מלמדת בתל אביב ובבאר שבע, דבר שבעבר הייתי מעסיקה מנחה מחוץ לצוות העבודה הקבוע.
אני סופגת על כך ביקורת, אני מעסיקה פחות מנחים, זו החלטה לא פופולרית.
אבל גם מיתון, סך הכל זה דבר לא פופולרי.
יום ראשון, 15 במרץ 2009
הכנות לפסח
תכף שיעור על פסח. ואני במהלכים מעגליים
ומחשבות על סידור הסדר עולות.
שבוע הבא אעלה דברים מסודרים
יום שישי, 6 במרץ 2009
מעוות לא יוכל לתקון
לפני עשר שנים למדתי בבית מדרש אלול. זו היתה חויה משמעותית ועמוקה עבורי. הנושא הנלמד היה יומא – יום כיפור, מהתנך למשנה ועד לימינו, כולל מלחמת יום הכיפורים כמובן .
אותה שנה היתה שנת דין עבורי. אבי עליו השלום נפטר יומיים לפני ט"ו בשבט של אותה השנה, והשנה והלימוד בבית המדרש נצבעו באבל.
באלול מקובל שבסוף שנת הלימוד יש הגשה: הלומד מביא מנחה בדמות יצירה חדשב לבית המדרש. אני כתבתי כמה שירים חלקם בהשראת המשנה במסכת יומא, וחלקם בהשראת המלחמה בסרטן והאבלות.
נזכרתי בכך אתמול.
אתמול נפטר גדעון ברטוב, אביה של חברתי חגית העורכת את אתר מידרשת. נכחתי בהלוויה, ובכל שלב ושלב עלו בי תמונות מההלויה של אבא. עם חזרתי לירושלים חיפשתי את השירים והנה הם.
אני מקדישה אותם לזכר אביה של חגית
ולקחתם אותו ממני:
ולקחתם אותו ממני
הבית אינו אותו הבית
הנרות כבו
הקטורת אזלה
והילדים רצים מתרוצצים
רוצים אותך.
ההפרש מורגש
אני בודדה בלילות
סופרת את הימים ומתפללת
שלא יארע בו פסול
שלא יארע בו.
אין לדבר סוף.
למחשבות חרדות
ציפורים בקריאת הגבר
חגות בתוכי
ובתוך הבית הריק
שיהיה רגיל
שיקרא, שיתוודה, שיבכה, שיזרוק, שיקטיר,
שייטול, שיטבול, שייפרוש, שידרוש,
שיקדש, שיקודש, שיחתה, שיחטא
שיתקרב
שיקרב
שיארע בו פסול
שיתקרב אלי שוב
ככלה ארחוץ פני
כעוברה המושבת לנפשה
בית שכובד הושב לכנו
מצעים סדורים על מיטה.
פרחים באגרטל
דרך הילוכו היה קרב
הולך ממני
מתקרב אליו
הולך ממנו קרב אלי
אישי כהן גדול
יאמרו לך
בקולות של גברים נוקשים
זקנים דנים
אישי כהן גדול
אתם אומרים לו.
הוא אישי,
אישי הגדול,
הכהן
שכהונתו זרה לי.
אחרת מותקנת תחתי
אני קרובה לו,
לאישי הכהן
שווים אנחנו
לקיחתנו כאחת,
לקחתם אותו
ואני איתו
אישי הכהן הגדול
שאני כלולה בו.
על שלושה פשעי ישראל ועל ארבע לא אשיבנו
וזה שלקחתם אותו אתם לא סופרים
ורציתי להגיד לו
שידע
עוד לפני יום כיפור
שיוכל להתוודות
וידע
איך יתפלל בעבור משפחות ישראל כשביתו מרוחק ממנו
איך יתפלל כאשר אני בוכיה
איך אבכה
כשאחרת מותקנת תחתי.
מלבושי החג טרם נמלאו קמטים
הירח טרם נמלא
השיבו לי את אישי הכהן הגדול,
שאתם
אחת ואחת
וכך היה מונה:
אחת ואחת
אחת ושתיים
אחת ושלוש
אחת וארבע
אחת וחמש
אחת ושש
אחת ושבע.
וכך אנו מונים:
אחד
אחד ושבוע
אחד וחודש
אחד ושנה
לכל הימים.
סוכה אחרונה
יושב תחת סוכה אחרונה
מחכה שיחשך
שנדע עם נמחקו עוונות העם
במה תתברך השנה הקרובה
מי יחיה ומי ימות
הרי מואב באדום אחרון של קודש
מלטפים את בקעת יריחו
ומתרחקים
השעיר הושלך
אבריו פורקו
חוט הזהורית
אינו משנה צבעו
המלווים אינם.
תלשו שיער ועזבו
יושבת ליד מיטתך האחרונה
האם
בשנה
בשינה
הקרובה
פורש ובוכה
הוא פורש ובוכה
ואני פורשת ובוכה
בואי ספרי לי משהו חדש.
כלום לא חדש אבא.
בואי ספרי לי משהו.
לאן נעלמת?
למה את בורחת?
אני לא בורחת אבא.
הלוואי ויכולתי.
ועל כן אני פורשת ובוכה, פורשת ובוכה.
על אף שהישבעוני
אחרים
לבל אפרוש.
לבל אבכה
פשט מתאשפז
ירד מתחיל כימותרפיה
טבל שבוע מנוחה
עלה הגידול קטן גרורות נעלמו
ונסתפג הגרורות חוזרות. חום עולה.
פשט מתאשפז
ירד מתחיל כימותרפיה
טבל שבוע מנוחה
עלה הגידול קטן גרורות נעלמו
ונסתפג הגרורות חוזרות. חום עולה.
וכו'
ושהיה מתרחק
אינו מתרחק
אינו מת
אינו מוחק
אינו רק
הינו מרחק
הוא רחם
הוא רחמים
הוא מים
הוא ים
הוא יש
אין אין
********************
לא משנה מה צבע השיער שלך
העיקר שתהיי בריאה
אמרת לי מתוך מיטת ברזל אפורה.
על מה אתה מבקש סליחה?
על שאב גורם לביתו צער.
זו זכות אבא.
זכות
אתה שכוב במיטה
כפוי בשמיכה
שותק
לרגל עולים אליך
מייחלים לפניך
שכוסו
עוד בחייך
בט"ו באב אני אהיה בריא
מצאתי פתק בחדר העבודה.
בט"ו בשבט אהיה יתומה.
עובדה.
אותה שנה היתה שנת דין עבורי. אבי עליו השלום נפטר יומיים לפני ט"ו בשבט של אותה השנה, והשנה והלימוד בבית המדרש נצבעו באבל.
באלול מקובל שבסוף שנת הלימוד יש הגשה: הלומד מביא מנחה בדמות יצירה חדשב לבית המדרש. אני כתבתי כמה שירים חלקם בהשראת המשנה במסכת יומא, וחלקם בהשראת המלחמה בסרטן והאבלות.
נזכרתי בכך אתמול.
אתמול נפטר גדעון ברטוב, אביה של חברתי חגית העורכת את אתר מידרשת. נכחתי בהלוויה, ובכל שלב ושלב עלו בי תמונות מההלויה של אבא. עם חזרתי לירושלים חיפשתי את השירים והנה הם.
אני מקדישה אותם לזכר אביה של חגית
ולקחתם אותו ממני:
ולקחתם אותו ממני
הבית אינו אותו הבית
הנרות כבו
הקטורת אזלה
והילדים רצים מתרוצצים
רוצים אותך.
ההפרש מורגש
אני בודדה בלילות
סופרת את הימים ומתפללת
שלא יארע בו פסול
שלא יארע בו.
אין לדבר סוף.
למחשבות חרדות
ציפורים בקריאת הגבר
חגות בתוכי
ובתוך הבית הריק
שיהיה רגיל
שיקרא, שיתוודה, שיבכה, שיזרוק, שיקטיר,
שייטול, שיטבול, שייפרוש, שידרוש,
שיקדש, שיקודש, שיחתה, שיחטא
שיתקרב
שיקרב
שיארע בו פסול
שיתקרב אלי שוב
ככלה ארחוץ פני
כעוברה המושבת לנפשה
בית שכובד הושב לכנו
מצעים סדורים על מיטה.
פרחים באגרטל
דרך הילוכו היה קרב
הולך ממני
מתקרב אליו
הולך ממנו קרב אלי
אישי כהן גדול
יאמרו לך
בקולות של גברים נוקשים
זקנים דנים
אישי כהן גדול
אתם אומרים לו.
הוא אישי,
אישי הגדול,
הכהן
שכהונתו זרה לי.
אחרת מותקנת תחתי
אני קרובה לו,
לאישי הכהן
שווים אנחנו
לקיחתנו כאחת,
לקחתם אותו
ואני איתו
אישי הכהן הגדול
שאני כלולה בו.
על שלושה פשעי ישראל ועל ארבע לא אשיבנו
וזה שלקחתם אותו אתם לא סופרים
ורציתי להגיד לו
שידע
עוד לפני יום כיפור
שיוכל להתוודות
וידע
איך יתפלל בעבור משפחות ישראל כשביתו מרוחק ממנו
איך יתפלל כאשר אני בוכיה
איך אבכה
כשאחרת מותקנת תחתי.
מלבושי החג טרם נמלאו קמטים
הירח טרם נמלא
השיבו לי את אישי הכהן הגדול,
שאתם
אחת ואחת
וכך היה מונה:
אחת ואחת
אחת ושתיים
אחת ושלוש
אחת וארבע
אחת וחמש
אחת ושש
אחת ושבע.
וכך אנו מונים:
אחד
אחד ושבוע
אחד וחודש
אחד ושנה
לכל הימים.
סוכה אחרונה
יושב תחת סוכה אחרונה
מחכה שיחשך
שנדע עם נמחקו עוונות העם
במה תתברך השנה הקרובה
מי יחיה ומי ימות
הרי מואב באדום אחרון של קודש
מלטפים את בקעת יריחו
ומתרחקים
השעיר הושלך
אבריו פורקו
חוט הזהורית
אינו משנה צבעו
המלווים אינם.
תלשו שיער ועזבו
יושבת ליד מיטתך האחרונה
האם
בשנה
בשינה
הקרובה
פורש ובוכה
הוא פורש ובוכה
ואני פורשת ובוכה
בואי ספרי לי משהו חדש.
כלום לא חדש אבא.
בואי ספרי לי משהו.
לאן נעלמת?
למה את בורחת?
אני לא בורחת אבא.
הלוואי ויכולתי.
ועל כן אני פורשת ובוכה, פורשת ובוכה.
על אף שהישבעוני
אחרים
לבל אפרוש.
לבל אבכה
פשט מתאשפז
ירד מתחיל כימותרפיה
טבל שבוע מנוחה
עלה הגידול קטן גרורות נעלמו
ונסתפג הגרורות חוזרות. חום עולה.
פשט מתאשפז
ירד מתחיל כימותרפיה
טבל שבוע מנוחה
עלה הגידול קטן גרורות נעלמו
ונסתפג הגרורות חוזרות. חום עולה.
וכו'
ושהיה מתרחק
אינו מתרחק
אינו מת
אינו מוחק
אינו רק
הינו מרחק
הוא רחם
הוא רחמים
הוא מים
הוא ים
הוא יש
אין אין
********************
לא משנה מה צבע השיער שלך
העיקר שתהיי בריאה
אמרת לי מתוך מיטת ברזל אפורה.
על מה אתה מבקש סליחה?
על שאב גורם לביתו צער.
זו זכות אבא.
זכות
אתה שכוב במיטה
כפוי בשמיכה
שותק
לרגל עולים אליך
מייחלים לפניך
שכוסו
עוד בחייך
בט"ו באב אני אהיה בריא
מצאתי פתק בחדר העבודה.
בט"ו בשבט אהיה יתומה.
עובדה.
יום שני, 2 במרץ 2009
ברוכים הבאים: פורים
ביום ראשון שעבר העברתי שיעור במכון ראות, במסגרת קורס שאני מלמדת שם העוסק ביהדות דרך לוח השנה העברי תוך התמקדות בחגים ובפולחן. יעני לא רק מה נכתב על החג אלא גם מה עושים בחג עצמו.
בתכלס.
ומה עושים בפורים?
מקרא מגילה - בערב ובבוקר: נזכרים בחג, בנס שאירע
משתה - סעודה חגיגית, כמשפחה וקהילה
משלוח מנות - לכידות חברתית
- מתנות לאביונים דאגה לחלש ממני. גם עני ורש מחוייב במתנות לאביונים, תמיד יהיה עני העני ממני.
אך מה הקשר בין מצוות החג לחג עצמו? או ליתר דיוק: מה אנחנו חוגגים בפורים?
יש אומרים שאנו חוגגים את היפוך הפור: ביטול גזרת המן המתירה להרוג ביהודים. הסבר זה אינו טוב בעיני, כי הוא כרוך בהרג שבוצע על ידי היהודים.
האם אנחנו חוגגים מותם של גויים? הרי כבר נאמר "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"
אז מה חוגגים?
אני חוגגת את הרגע בו אסתר דאגה לאחר, גילתה אחריות למשפחה ולקהילה, הבחינה כי יש אחרים הנתונים בצרה גדולה ממנה.
אסתר פרק ד':
יג וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. יד כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. טו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי. טז לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי. יז וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר.
במילים אלו מגלה אסתר כי שורש יהדותה ואישיותה היא האחריות והמנהיגות .
מרגע זה היא אינה סבילה, והיא זו שמפעילה את מרדכי - כמפורט בפסוק י"ז.
כלומר מהרגע בו היא עומדת על דעתה, מכירה בקבוצת ההתייחסות שלה ,היא מגלה את כוחה, ולא רק את יופיה ומשתמשת בו למען עמה.
מה אני לא חוגגת בפורים:
את ההתנהלות בין מרדכי לאסתר - קצת כמו בסרט, לא?
את המשנה הזו ממסכת מגילה: ב,ד הכול כשרים לקרות את המגילה, חוץ מחירש שוטה וקטן; רבי יהודה מכשיר בקטן.
ואת הרעש והבלאגן והתחפושות והגשם שיורד ואת התחושה שאין לי בכך חפץ .
שנה שעברה הלכתי לקריאת נשים בבית כנסת רמבן בירושלים.
אתמול התבשרתי כי הרב עובדיה מתיר לנשים לקרוא, גם בפני גברים. הללויה!
בתכלס.
ומה עושים בפורים?
מקרא מגילה - בערב ובבוקר: נזכרים בחג, בנס שאירע
משתה - סעודה חגיגית, כמשפחה וקהילה
משלוח מנות - לכידות חברתית
- מתנות לאביונים דאגה לחלש ממני. גם עני ורש מחוייב במתנות לאביונים, תמיד יהיה עני העני ממני.
אך מה הקשר בין מצוות החג לחג עצמו? או ליתר דיוק: מה אנחנו חוגגים בפורים?
יש אומרים שאנו חוגגים את היפוך הפור: ביטול גזרת המן המתירה להרוג ביהודים. הסבר זה אינו טוב בעיני, כי הוא כרוך בהרג שבוצע על ידי היהודים.
האם אנחנו חוגגים מותם של גויים? הרי כבר נאמר "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?"
אז מה חוגגים?
אני חוגגת את הרגע בו אסתר דאגה לאחר, גילתה אחריות למשפחה ולקהילה, הבחינה כי יש אחרים הנתונים בצרה גדולה ממנה.
אסתר פרק ד':
יג וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל-אֶסְתֵּר אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים. יד כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. טו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי. טז לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי. יז וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר.
במילים אלו מגלה אסתר כי שורש יהדותה ואישיותה היא האחריות והמנהיגות .
מרגע זה היא אינה סבילה, והיא זו שמפעילה את מרדכי - כמפורט בפסוק י"ז.
כלומר מהרגע בו היא עומדת על דעתה, מכירה בקבוצת ההתייחסות שלה ,היא מגלה את כוחה, ולא רק את יופיה ומשתמשת בו למען עמה.
מה אני לא חוגגת בפורים:
את ההתנהלות בין מרדכי לאסתר - קצת כמו בסרט, לא?
את המשנה הזו ממסכת מגילה: ב,ד הכול כשרים לקרות את המגילה, חוץ מחירש שוטה וקטן; רבי יהודה מכשיר בקטן.
ואת הרעש והבלאגן והתחפושות והגשם שיורד ואת התחושה שאין לי בכך חפץ .
שנה שעברה הלכתי לקריאת נשים בבית כנסת רמבן בירושלים.
אתמול התבשרתי כי הרב עובדיה מתיר לנשים לקרוא, גם בפני גברים. הללויה!
הירשם ל-
רשומות (Atom)
