הרהורים.

בעקבות השיעור במכון ראות על פסח
השיעור היה מוצלח, לפחות כך הרגשתי במהלכו

לאחר שהסתיים ניגש עלי אחד מהלומדים, ואמר שהשיעור היה טוב, והציע שבפעם הבאה שאני מלמדת חילוניים על פסח ועל ההגדה כדאי אולי להתחיל בקטעים שאחרי הארוחה, את הקטעים שלפני הארוחה כולם עוד מכירים.

את הדרך ירושלימה ביליתי במחשבות מתודולוגיות.
תופעה המוכרת לאחר השיעורים המכון ראות.

אני מודעת ליתרונות של שיטת הלימוד הביתמדרשית - הגזור והדבק, התאמה של סיפור אגדה או סוגיה למגבלות הדף, ההוצאה מההקשר, ההערות שוליים.

ההערה הזו גרמה לי לחשוב על חסרונות, אתגרים ועל עקרון הרצף.

דומני שמה שמפריע לי יותר מכל הוא העדר הרצף. אין למידה "על הסדר", אין עולם ידע הנבנה לינארית, יש רשת, גמישה אמנם, אך בעלת חורים. ולפעמים שאלות של לומדים מכות בי,ואני מגלה את המחיר של למידה פרגמנטרית.


אבל כיצד ניתן ללמד תימטית באופן לא פרגמנטרי? גם מסכת ברכות אינה עוסקת רק בברכות כידוע.

חכמים ממני התלבטו בסוגיה. אנסה ללמוד מהם

מחשבות דומות עלו בי בישיבה של צוות הכנת הכנס השנתי של רשת בתי המדרש.

על כך בהמשך.