מקורות:
בינה בשכונה: פרשת צו התשס"ט על כוהנים ובגדים: שלומית נאור
א וַיְדַבֵּר השם, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. ג וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. ד וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל-מָקוֹם טָהוֹר. ה וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. ו אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ--לֹא תִכְבֶּה.
מסכת יומא
1. א,א שבעת ימים קודם ליום הכיפורים, מפרישין כוהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין; ומתקינין לו כוהן אחר תחתיו, שמא יארע בו פסול. רבי יהודה אומר, אף אישה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו: שנאמר "וכיפר בעדו, ובעד ביתו" (ויקרא טז,ו; ויקרא טז,יא; ויקרא טז,יז)--"ביתו", היא אשתו. אמרו חכמים, אם כן, אין לדבר סוף.
א,ג מסרו לו זקנים מזקני בית דין, וקורים לפניו בסדר היום; ואומרין לו, אישי כוהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת. ערב יום הכיפורים בשחרית, מעמידין אותו בשערי המזרח ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים, כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה.
א,ו אם חכם הוא, דורש; ואם תלמיד חכמים הוא, דורשין לפניו. אם רגיל לקרות, קורא; ואם לאו, קוראים לפניו. ובמה קוראים לפניו--באיוב, ובעזרא, ובדברי הימים; זכריה בן קבוטר אומר, פעמים הרבה קראתי לפניו בדניאל.
2. ז,א בא לו כוהן גדול לקרות. אם רוצה הוא בבגדי בוץ, קורא; ואם לאו, באיצטלית לבן משלו. חזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול; וכוהן גדול עומד ומקבל, וקורא עומד. קורא "אחרי מות" (ויקרא טז,א) ו"אך בעשור" (ויקרא כג,כז); וגולל את התורה, ומניחה בחיקו ואומר, יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב. "ובעשור" (במדבר כט,ז) שבחומש הפקודים קורא אותן על פה; ומברך עליהן שמונה ברכות--על התורה, ועל העבודה, ועל ההודאה, ועל מחילת העוון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכוהנים, ועל שאר התפילה.
ז,ד קידש ידיו ורגליו, ופשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן; ולבש, וקידש ידיו ורגליו. נכנס להוציא את הכף ואת המחתה. קידש ידיו ורגליו, ופשט ירד וטבל, עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב; ולבש, וקידש ידיו ורגליו, נכנס להקטיר את הקטורת של בין הערביים, ולהטיב את הנרות. קידש ידיו ורגליו, ופשט; הביאו לו בגדי עצמו, ולבש. ומלווים אותו עד ביתו; ויום טוב היה עושה לאוהביו, על שיצא בשלום מן הקודש.
3. משנה אבות א,א משה קיבל תורה מסיניי, ומסרה ליהושוע, ויהושוע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. והן אמרו שלושה דברים: היו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.
4. תלמוד בבלי יומא עא ע"ב "ויום טוב הי העושה לאוהביו" תנו רבנן גדול שיצא מבית המקדש, והוו אזלי כולי עלמא בתריה (והיו כולם הולכים אחריו) כיון דחזינוהו לשמעיה ואבטליון (כיון שראו את שמעיה ואבטליון,ראשי הסנהדרין שהם הולכים) שבקיהו לדידיה (עזבו אותו, את הכהן גדול) ואזלי בתר (והלכו אחרי) שמעיה ואבטליון (לחלוק להם כבוד). לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול. (לבסוף באו שו"א להפר ממנו ולברכו כיון שנעלב השהכל מכבדים את החכמים יותר ממנו אמר להם בכעס): ייתון בני עממין לשלום (יבואו בני העמים לשלום, כי שו"א מבני גרים היו ולכן רצה להזכיר להם שהם מבני הגויים) אמרו ליה: ייתון בני העמים לשלם דעבדין עובדא דאהרון (יבואו בני העמים שעושים מעשה אהרון שהיה אוהב שלום ורודף שלום) ולא ייתי בר אהרון לשלם דלא עביד עובדא דאהרון. (ואל יבוא בן אהרון לשלום שאינו עושה מעשה אהרון ומקניט שלא כדין את הגרים).
5. הפיוט "מראה כהן"
כְּאֹהֶל הַנִּמְתַּח בְּדָרֵי מַעְלָה. מַרְאֵה כֹהֵן:
כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּגֹדֶל גְּדִילִים בְּאַרְבַּע קְצָווֹת. מַרְאֵה כֹהֵן:
כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּהוֹד אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ צוּר לִיצוּרִים. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּוֶרֶד הַנָּתוּן בְּתוֹךְ גִּנַּת חֶמֶד. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּזֵר הַנָּתוּן עַל מֵצַח מֶלֶךְ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּחֶסֶד הַנִּתָּן עַל פְּנֵי חָתָן. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּטֹהַר הַנָּתוּן בִּצְנִיף טָהוֹר. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּיוֹשֵׁב בְּסֵתֶר לְחַלּוֹת פְּנֵי מֶלֶךְ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּכוֹכָב הַנֹּגַהּ בִּגְבוּל מִזְרָח. מַרְאֵה כֹהֵן:
בק"ק מוסיפים זה:
כִּלְבוּשׁ מְעִיל וּכְשִׁרְיוֹן צְדָקָה. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּמַלְאָךְ הַנִּצָּב עַל רֹאשׁ דֶּרֶךְ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּנֵר הַמֵּצִיץ מִבֵּין הַחַלּוֹנוֹת. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּשָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ עַם קֹדֶשׁ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּעֹז אֲשֶׁר הִלְבִּישׁ טָהוֹר לַמִּטַּהֵר. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּפַעֲמוֹנֵי זָהָב בְּשׁוּלֵי הַמְּעִיל. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּצוּרַת הַבַּיִת וּפָרֹכֶת הָעֵדוּת. מַרְאֵה כֹהֵן:
כִּקְהִלָּה מְכֻסָּה תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּרוֹאֶה זְרִיחַת שֶׁמֶשׁ עַל הָאָרֶץ. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּשׁוֹשַׁנַּת גַּן בֵּין הַחוֹחִים. מַרְאֵה כֹהֵן:
כְּתַבְנִית כְּסִיל וְכִימָה מִתֵּימָן. מַרְאֵה כֹהֵן:
כָּל אֵלֶּה בִּהְיוֹת הַהֵיכָל עַל יְסוֹדוֹתָיו. וּמִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ עַל מְכוֹנוֹתָיו. וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְשָׁרֵת. דּוֹרוֹ רָאוּ וְשָׂמָחוּ:
6. זבחים פח ע"ב: ערכין טז ע"א: אמר רבי ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? (רש"י: ב"צו את אהרון" – "זאת תורת העולה", "זאת תורת החטאת" ו"האשם" ו"זבח השלמים" ואחר כך: "קח את אהרון..ואת הבגדים") – לומר לך, מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים. כתונת מכפרת על שפיכות דמים....מכנסים מכפרים על גלוי עריות...מצנפת מכפרת על גסי רוח אבנט מכפר על הרהור הלב...חושן מכפר על הדינין...אפוד מכפר על עבודת כוכבים....מעיל פעמונים שקשורים אליו מכפר על לשון הרע....וציץ מכפר על עזות פנים....
7. שבת קיד ע"א: מניין לשנוי בגדים מן התורה שנא' (ויקרא ו, ד) ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים ותנא דבי רבי ישמעאל לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן גנאי הוא לת"ח שיצא במנעלים המטולאים לשוק והא רבי אחא בר חנינא נפיק אמר רבי אחא בריה דרב נחמן בטלאי על גב טלאי ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה